מבוא קצר לתורת הצבע

אחד ההיבטים המסובכים ביותר של הראיה האנושית הוא התחושה של העין והמוח לצבע. לאורכי גל שונים של הספקטרום הנראה יש לא רק השפעה על הצבעים שאנחנו רואים, אלא גם משמעות פסיכולוגית. כמה תרבויות עתיקות (ביניהן בסין ובמצרים) השתמשו בכרומותראפיה, כלומר חשיפת אדם לצבע דומיננטי על מנת לרפא כמה מחולייו. הפסיכולוגיה המודרנית מפקפקת במידת היעילות של הטכניקה הזאת, ואולי בצדק. צבעים שונים עשויים להשפיע על מצב הרוח, אם כי השפעה זאת חולפת במהירות. מכל מקום, אלה הן התכונות המיוחסות לגוונים הראשיים והשניוניים:
אדום –מחזק את הריאקציה האמוציונאלית. קשור באהבה, בחום ובנוחות, אבל גם בכעס ובסערת נפש. אדום בדרגת רוויה נמוכה הוא חום, גוון שמעלה תחושות הפוכות: שלווה, פשטות ושוויון נפש, אבל גם מלנכוליה.
כחול – רגוע, שקט ומעורר ביטחון, אבל גם מלנכולי.
צהוב – חם ושמח, אבל גם מעייף ומתסכל. זהו הצבע הבהיר ביותר. למעשה לא קיים צהוב כהה (הוא נקרא בשם אחר - אוכרה).
כתום – חם, אנרגטי ומרגש, אבל גם "שואב" תשומת לב.
ירוק – קריר, קשור לצמיחה, להפגת מתחים ולבריאות, אבל גם לקנאה ולגועל.
סגול – קשור לעושר ולחוכמה, אבל גם מלאכותי. זהו הצבע הכהה ביותר (אין סגול בהיר).

נושא הגוונים מתחיל להיות מעניין יותר כאשר דנים בשילוב שלהם. אייזיק ניוטון הגה את גלגל הצבעים בשנת 1666 והציע להשתמש בו על מנת להבין את תחושת ההרמוניה המתקבלת כשמשלבים גוונים מסויימים. קיימים כמה סוגי הרמוניה:

• הרמוניה של גוונים משלימים – ההתנגשות בין שני גוונים המנוגדים זה לזה במיקומם על גלגל הצבעים יוצרת בעיני המתבונן מתח, בעיקר אם הם רוויים.

• הרמוניה של גוונים אנלוגיים – שילוב של גוונים הסמוכים זה לזה על גלגל הצבעים יוצר בעיני המתבונן תחושה רגועה ואסתטית.

• הרמוניה של מרחקים שווים – מספר תיאורטיקנים של צבע טענו שאנו חשים בנוח בכל שילוב של צבעים שהם קודקודיו של מצולע שווה צלעות המכסה את מרכז גלגל הצבעים. אלה הן הרמוניות מורכבות.

• הרמוניה של ניגודים מדורגים – שילוב של גוונים אנלוגיים עם גוון שמשלים אותם. שילוב כזה מתאפיין באותו קונטרסט גבוה של הגוונים המשלימים, אבל המתח שהוא יוצר פחות.

הצלם, בניגוד לצייר, איננו יכול לבחור את הרכב הצבעים בתמונות שלו באופן חופשי (אלא בסצנות מבוימות). מצד שני, יש באפשרותו להשפיע על גודלם היחסי של כתמי גוון שונים (באמצעות הבחירה בנקודת ההשקפה ובאורך המוקד). כיום ניתן גם להתאים את מידת הרוויה, את הבהירות ואפילו את הגוון המדויק עבור כל צבע בנפרד באמצעות כלי עריכה פשוטים. בעידן הפילם נאלץ הצלם להסתפק בבחירת סרט צילום שהתאים לפרופיל הצבע המועדף עליו. אין ספק שהצילום הדיגיטלי מהווה מהפכה של ממש בתחום הטיפול בצבע. למרות (אולי בגלל?) החופש הזה, התפלגות הגוונים בסצנה מהווה עבור רובנו גורם משני בעת הבחירה בקומפוזיציה, ולדעתי בצדק: היחסים בין הנושא והרקע, ההתפלגות הטונאלית והפרספקטיבה, כולם משפיעים על תחושותיו של המתבונן יותר מאשר הצבעים. התחושה שלי היא שלצבע יש משמעות מיוחדת דווקא כשמשתמשים בו במשורה: לעתים כתם קטן של צבע רווי עשוי לכוון את עין המתבונן ולהפוך תצלום למעניין יותר.
למרות הסקפטיות שלי בכל הנוגע לחשיבות הצבע בקומפוזיציה, אינני יכול שלא להתפעל מעבודתו האבסטרקטית של Ernst Haas, שלמעשה המציא את תורת הצבע הצילומית בעשורים הראשונים של הפילם הצבעוני.