אפשר לתמצת את התהליך הצילומי בפרט והאמנותי בכלל בשלוש מלים: לראות, להרגיש, לחשוף. היום אתייחס לחלק הראשון ברשימה הקצרה הזאת - הראיה.
"הראיה הצילומית" במשמעותה הפשטנית מתייחסת ליכולתו של הצלם לראות את העולם כפי שעדשת המצלמה רואה אותו: ראיה דו מימדית שמשתמשת בחדות ובפרספקטיבה לסוגיה השונים כאמצעי להערכת מימד העומק. ה"תצוגה המקדימה" של התמונה בעיני רוחו של הצלם מסייעת לו לתכנן את הקומפוזיציה במהירות ולצמצם את היקף תהליך הניסוי והטעיה הבלתי מודע שקודם לחשיפה.
מעבר למימד הטכני-ביולוגי של הראיה, שאותו ניתן להכליל במילה האנגלית sight, הראיה הצילומית מסתמכת על מאפיינים אמוציונאליים, אינטלקטואליים ופסיכולוגיים של הצלם. אלה מיוצגים במושג הכולל vision.
הראיה כוללת את ההשכלה של הצלם. לאו דווקא זו הפורמאלית. רוחב האופקים של אדם נקבע ע"י מגוון תחומי ההתעניינות שלו. הצלם ה"אידאלי" הוא במידה רבה איש אשכולות, בעל רמת ידיעות גבוהה מהממוצע במגוון גדול של תחומים.
רוחב האופקים של אדם נקבע גם ע"י הקונטקסט ההומניסטי שלו: הספרים שקרא, המוזיקה שהוא מאזין לה, היכרותו עם ז'אנרים אחרים של אמנות. במאמר מוסגר, נראה שההומניזם המערבי במובנו הקלאסי הולך ודועך בעשורים האחרונים. החברה המטריאליסטית שאנחנו חיים בה מצמצמת את ערכו של אדם לכוח הקניה שלו ואיננה מקצה להרחבת הדעת ההומניסטית את מקומה הראוי. הפקולטות למדעי הרוח הולכות ומידלדלות ומוסדות התרבות נעשים מסחריים יותר וביקורתיים פחות. לדעתי ראוי היה להנהיג בכל האוניברסיטאות קורס חובה בנושא אמנות המאה העשרים. משהו בסגנון The shock of the new מאת Robert Hughes.
הראיה של אדם כוללת את תפיסת העולם הפילוסופית-מוסרית שלו, את השקפתו החברתית-פוליטית, את האמונה הדתית שלו.
ולבסוף, הראיה של אדם מושתתת על ניסיון החיים שלו, על קשריו עם אנשים אחרים, על האושר והסבל שלו, על מזגו ועל הפרעות האישיות הקטנות שלו.
"הראיה הצילומית" במשמעותה הפשטנית מתייחסת ליכולתו של הצלם לראות את העולם כפי שעדשת המצלמה רואה אותו: ראיה דו מימדית שמשתמשת בחדות ובפרספקטיבה לסוגיה השונים כאמצעי להערכת מימד העומק. ה"תצוגה המקדימה" של התמונה בעיני רוחו של הצלם מסייעת לו לתכנן את הקומפוזיציה במהירות ולצמצם את היקף תהליך הניסוי והטעיה הבלתי מודע שקודם לחשיפה.
מעבר למימד הטכני-ביולוגי של הראיה, שאותו ניתן להכליל במילה האנגלית sight, הראיה הצילומית מסתמכת על מאפיינים אמוציונאליים, אינטלקטואליים ופסיכולוגיים של הצלם. אלה מיוצגים במושג הכולל vision.
הראיה כוללת את ההשכלה של הצלם. לאו דווקא זו הפורמאלית. רוחב האופקים של אדם נקבע ע"י מגוון תחומי ההתעניינות שלו. הצלם ה"אידאלי" הוא במידה רבה איש אשכולות, בעל רמת ידיעות גבוהה מהממוצע במגוון גדול של תחומים.
רוחב האופקים של אדם נקבע גם ע"י הקונטקסט ההומניסטי שלו: הספרים שקרא, המוזיקה שהוא מאזין לה, היכרותו עם ז'אנרים אחרים של אמנות. במאמר מוסגר, נראה שההומניזם המערבי במובנו הקלאסי הולך ודועך בעשורים האחרונים. החברה המטריאליסטית שאנחנו חיים בה מצמצמת את ערכו של אדם לכוח הקניה שלו ואיננה מקצה להרחבת הדעת ההומניסטית את מקומה הראוי. הפקולטות למדעי הרוח הולכות ומידלדלות ומוסדות התרבות נעשים מסחריים יותר וביקורתיים פחות. לדעתי ראוי היה להנהיג בכל האוניברסיטאות קורס חובה בנושא אמנות המאה העשרים. משהו בסגנון The shock of the new מאת Robert Hughes.
הראיה של אדם כוללת את תפיסת העולם הפילוסופית-מוסרית שלו, את השקפתו החברתית-פוליטית, את האמונה הדתית שלו.
ולבסוף, הראיה של אדם מושתתת על ניסיון החיים שלו, על קשריו עם אנשים אחרים, על האושר והסבל שלו, על מזגו ועל הפרעות האישיות הקטנות שלו.
אתם מבינים – כל אלה באים לידי ביטוי באופן שבו אדם מבטא את צפונות לבו בכתיבה, בציור או בצילום. ה"ראיה" היא מושג רחב הרבה יותר מהקומפוזיציה הצילומית. היא רחבה יותר אפילו מהצילום עצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה