מחשבות כפירה

פעם שאלו את אריק דה רוטשילד, בעליו של יקב Château Lafite, מה היה היין הטוב ביותר ששתה מימיו. תשובתו הפתיעה את השואל: זה היה יין זול ועלום שם שנמזג במלון קטן אי-שם בצרפת בו התאכסן דה רוטשילד למשך לילה בחברתה של גברת צעירה מסוימת.
התשובה הזאת מצאה חן בעיני. היא ממחישה עד כמה אנחנו סובייקטיביים ועד כמה הזכרונות והחוויות שלנו בלתי אמצעיים.

אם אשאל אתכם איזו תמונה שצילמתם היא האהובה עליכם, ספק אם התשובה שלכם תושפע מהציוד בו השתמשתם לשם הפקת אותה תמונה. הרשו לי לנחש שהתמונה הזאת צולמה ברגע נדיר של השראה ושגדולתה בכך שהיא מעבירה היטב את התחושה שלכם בעת שלחצתם על המחשף. באותו שבריר שניה לא חשבתם על מפתח הצמצם, על הפוקוס או על ה-ISO. הייתם מרוכזים כל כולכם בסצנה שלפניכם. הריכוז שלכם היה "שקוף", לא מודע לעצמו וודאי שלא מודע למצלמה. האם אני טועה?

כל ההשקעה שלנו בציוד, כל הטכניקה שאנחנו רוכשים, הצפיה שלנו באין-ספור תמונות ברשת, הכל מוקדש לאותן תמונות ספורות שנאהב באמת. למרבה האירוניה אנחנו לא זקוקים לכל זה על מנת לצלם תמונות כאלה. אנחנו זקוקים רק לבהירות ראיה, להשראה ולציוד שיעשה מה שהוא צריך לעשות ולא יעמוד בדרכנו. לראות, להרגיש ולחשוף.