עבור רובנו, הצילום מהווה תחביב. ככזה הוא מהווה מפלט מן העבודה ממנה אנחנו מתפרנסים, משמש ערוץ ליצירתיות שלנו ובעיקר גורם לנו הנאה. או לפחות אמור לגרום לנו הנאה.
אם כך, מדוע אנחנו לא תמיד נהנים מהצילום?
הצילום הדיגיטלי, יותר מכל תחום יצירתי אחר, קשור בטכנולוגיה. אחת ההשלכות של המהפכה הדיגיטלית היתה החדרת מימד חדש לחלוטין של טכנולוגיה לתוך הצילום. הצילום על פילם הגיע לבשלות עם השתלטות מצלמות ה-SLR על השוק, עוד בשנות ה-60 המאוחרות. החידושים הטכנולוגיים שהוכנסו במצלמות ובעדשות מאז ועד הופעת ה-DSLR היו קשורים בעיקר בתפעול והרבה פחות מכך בתוצאות שהמצלמה הפיקה. בצילום הדיגיטלי, לעומת זאת, הפקת התמונה היא לא עוד תהליך כימי אלא אלקטרוני. אמנם הפיזיקה של קליטת האור מהסביבה נשארה כפי שהיתה לפני עשר שנים, אבל עיבוד התמונה השתכלל מאד וממשיך להשתכלל. המהפכה הדיגיטלית שינתה את המתודולוגיה של הצילום: צלמים רבים אינם מצפים מהמצלמה שתפיק תצלומים במובנם הוויזואלי. הם דורשים ממנה קבצים, שיהוו את חומר הגלם ממנו יופקו התמונות הסופיות.
נחזור לרגע לבסיס, כלומר להנחה לפיה הצילום הוא כלי לביטוי יצירתי ומקור להנאה עבור הצלם החובב. התפיסה הזאת אנלוגית, אמוציונאלית ואיננה קשורה באופן כלשהו ל"פילוסופיית הקובץ". ההבדל בין תמונה איכותית לקובץ איכותי איננו רק סמנטי, אלא מהותי. שני המושגים האלה מתארים שני הלכי רוח שונים ואולי אפילו שני סוגים שונים של "חובבי צילום".
צלם התמונות יהיה מעוניין בציוד שישקף ככל הניתן את הקומפוזיציה שראה בעת החשיפה. חשוב לו שהתמונה תציג את כל הניואנסים הדקים של הגוון והטונאליות כפי שנראו בסצנה על מנת שתבטא את התחושה שלו בעת שחשף. התייחסותו לפונקציונאליות של הציוד תתרכז בפשטות השליטה בפונקציות השימושיות ביותר, בגודל ובמשקל. על פי רוב הוא יצלם קבצי JPEG, מתוך הבנה שהפרמטרים החשובים ביותר של איכות התמונה קשורים בקומפוזיציה וברגע החשיפה. צלם כזה יעדיף לעבד את התמונות שלו באופן מינימליסטי ומתוך מטרה להדגיש את היחסים בין האובייקטים המצולמים.
צלם הקבצים יהיה מעוניין בציוד שיקלוט את מירב האינפורמציה שהיתה בסצנה המצולמת. חשוב לו שהקבצים יהיו "איכותיים", בעלי רזולוציה מירבית, רמת רעש מזערית ויכילו את כל הטווח הטונאלי של הסצנה. התייחסותו לפונקציונאליות של הציוד תתרכז בתכונות כגון גודל החיישן, מהירות הצילום הרציף, רמת ה-ISO המירבית, עומק הצבע הנרשם בקבצים ומספר הכפתורים בגב המצלמה. כל המרבה הרי זה משובח. צלם הקבצים יהיה פחות ביקורתי כלפי נפח הציוד ומשקלו. הוא יצלם תמיד קבצי RAW, מתוך הבנה שהחשיפה היא רק קצה הקרחון של תהליך הפקת התמונות. צלם כזה יעבד את הקבצים שלו באופן אינטנסיבי. הוא יקבע את הקומפוזיציה הסופית רק בעת העיבוד ויקדיש תשומת לב רבה לחדות ולניקיון מרעש ברמת הפיקסל. מטרותיו בעת העיבוד יהיו תיקון שגיאות שנעשו בעת החשיפה והבאת התמונה לאיכות טכנית פנומנאלית.
עולם הצילום המקצועי, ובמידה רבה גם זה החובבני, "שייך" לצלמי הקבצים. זה נובע ממבנה האישיות של נציגי שתי הקבוצות האלה. צלמי הקבצים הם טיפוסים מסוג A: אסרטיביים יותר, כריזמטיים יותר ומציאותיים יותר מצלמי התמונות. למען האמת, לצלם קבצים יש סיכוי גדול יותר להפיק הכנסות מהצילום שלו מאשר לצלם תמונות, בין השאר מפני שהשיטות שלו פונות אל הקונצנזוס המסחרי. אפילו באתרי ביקורת התמונה הגדולים ברשת, תמונות שהופקו מקבצים איכותיים ותו לו נוטות לקבל ביקורת נלהבת יותר מכאלה שמצטיינות בראיה יצירתית ותו לו.
אם אתם רוצים להנות מהצילום שלכם (וזה הרי העניין, הלא כן?) השקיעו מחשבה בבחירת האתרים אליהם אתם שולחים תמונות לביקורת.
נ.ב. זה מזכיר לי שמזמן לא הועלו תמונות חדשות לפינת ההשראה, אז אנא...
זה לא שחור ולבן, יש סקאלה בין השניים.
השבמחקאמיר,
השבמחקבמקרה הזה זה שחור ולבן לדעתי.