האם אנחנו מגזימים?

אין ספק שהצילום הדיגיטלי שינה את הרגליו של הצלם באורח דרמטי למדי. ראשית, הוא מאפשר צפיה מיידית בגירסת ה-JPEG של התצלום מיד לאחר החשיפה. זוהי תכונה שצלמים מקצועיים רבים היו מוכנים ודאי להקריב עבורה הרבה מאד לפני עשרים שנה. היא חוסכת חשיפות מיותרות ומאפשרת לצלם לתקן את הטכניקה שלו במהלך הצילום על מנת להתקרב לקומפוזיציה ולחשיפה האופטימליות. הצלם כבר איננו נדרש לעבוד "בחושך" כשהוא מסתמך רק על הניסיון ועל האינטואיציה שלו. שנית, הצילום הדיגיטלי מפשט את השכפול וההפצה של תצלומים. הוא מייתר את המדיום הפיזי הראשוני שמשמש לאחסון התצלומים ולכן גם את שלבי הפיתוח, הדפסת המגע ו/או הסריקה. בכך הוא חוסך משאבי כסף וזמן יקרים. שלישית, הצילום הדיגיטלי מאפשר מניפולציה חסרת גבולות של התצלומים. תיקוני חשיפה וצבע בסיסיים אינם מהווים עוד תהליכים מסובכים שמחייבים מומחיות; אפשר לשלב בתצלום אחד פרטים שמקורם בחשיפות שונות בקלות יחסית; אפשר לטפל באזורים שונים בתמונה בדרכים שונות על מנת להשיג בדיוק את המראה הרצוי; אפשר לתקן עיוותים אופטיים, להסיר פרטים מסיחי דעת, לבצע "טיפולים קוסמטיים" בפנים של מצולמים אנושיים ואפילו להעניק לתצלומים מראה ישן. והכל בלא הרבה יותר מלחיצת כפתור.

באופן פרדוקסלי, ההמצאה שהשפיעה יותר מכל האחרות על ה"תרבות הצילומית" בת זמננו איננה קשורה לבניית מצלמות ואפילו לא לאופטיקה. זוהי תוכנת מחשב קטנה שיצאה לאור ב-1990 ומאז הפכה לנכס צאן ברזל של הצילום הדיגיטלי ושל התרבות המערבית בכלל. יש הטוענים ש-Adobe Photoshop סייעה "לשמן" את חדירתו של הצילום הדיגיטלי אל לב הקונצנזוס בתהליך מהיר שהתרחש לפני כעשור.

העיבוד הדיגיטלי הממוחשב מציב שאלות תרבותיות, פרקטיות ופילוסופיות חשובות. מבחינה תרבותית, נראה ש-Photoshop ותוכנות מחשב דומות לה ממלאות תפקיד מפתח בעולם הערכים המערבי. על פי התפיסה הרווחת במדינות המתועשות התדמית היא ערך חשוב יותר מן "האמת" הערומה. לכן מותר ואף רצוי "להגביר" תצלומים על ידי הכנסת שינויים ותיקונים אם מטרתו של התצלום היא, למשל, הגדלת המכירות של בגד כזה או אחר, הגדלת שיעור ההצבעה עבור מועמד פוליטי וכיו"ב. המונח "תצלום מוגבר באופן דיגיטלי" איננו מכבסת מלים. הוא מתאר באופן ישיר את מהותו של התוצר הזה: זה עדיין תצלום לכל דבר שמתאר את הפרטים שניצבו לפני העדשה ברגע החשיפה, אלא שהוא אינו מתאר את כל הפרטים האלה. במלים אחרות: האמת, אבל לא כל האמת. בוודאי שלא רק האמת. טשטוש הגבולות שבין המציאות לדמיונו של הצלם, שמאפיין תמונות כאלה, העלה התלבטויות אתיות ופרקטיות בסגנון "מה מותר ומה אסור". אלא שהתרבות השלטת מכתיבה את האתיקה, מה גם שתוכנות עיבוד התמונה טובות כל כך עד שקיים קושי אמיתי בהבחנה בין תצלום "טבעי" לבין תצלום "מוגבר". התוצאה היתה גוויעתן ההדרגתית של ההתלבטויות וקבלה מעשית של הכלל המנחה לפיו המטרה מקדשת את האמצעים.

הסוגיה הפילוסופית הכרוכה בתצלומים "מוגברים" מורכבת יותר. מאחר שתצלומים מהווים חלק נכבד מהזיכרון ארוך הטווח שלנו, הרי ש"הגברה" שלהם תשפיע באופן ישיר על תפיסת ההיסטוריה הפרטית והקולקטיבית של כל אחד מאיתנו. זוכרים את המקרה הזה?

זאת רק דוגמה, גם אם בולטת במיוחד, לתופעה רחבה בהרבה. הזכרון הוא כמובן דבר סובייקטיבי, אבל כיום אפילו נקודת המוצא שלו סובייקטיבית (לפחות סובייקטיבית יותר מכפי שהיתה בעבר הלא רחוק). והצרה היא שהיא מושפעת על פי רוב מפרשנותו של מישהו אחר למציאות. נטיית הלב שלנו להביא לידי אידיאליזציה של העולם באמצעות המצלמה איננה חדשה (הצילום הפך למדיום המוביל לצורך הפקת פורטרטים ב-1855, לאחר הדגמתה של טכניקה ל"תיקון" נגטיבים בתערוכה שנערכה בפריס). מצד שני, הקלות שבה ניתן לייפות את המציאות באמצעות עיבוד התמונה הממוחשב והתפוצה העצומה של כלים כאלה הן מקור לדאגה פילוסופית מסוימת.

התפיסה המנחה אותי מצדדת בתפקידו של המדיום הצילומי ככלי לביטוי אישי, ליצירתיות, אם תרצו - ליצירת "אמנות". ככזה, אין שום טעם בהגבלתו לתיאור המציאות באופן נייטרלי ו"אובייקטיבי", אלא במקרים בהם התצלום נועד למסור אינפורמציה ותו לו (למשל בפוטוג'ורנליזם). יחד עם זאת אני נמנע מלהכניס שינויים גיאומטריים וקומפוזיציוניים בתמונות שאני מצלם. הסיבות שלי לכך הן בטלנות מחד והכבוד שאני רוחש לתצלום במובנו הקלאסי מאידך. בנוסף לכך אינני רואה ב"אסתטיקה" מטרה בפני עצמה. במקרה הטוב זהו בעיני אמצעי להדגשת התוכן ולהפניית תשומת הלב של המתבונן אל אלמנטים כאלה או אחרים בקומפוזיציה. באופן כללי, אני חושב שאנחנו מרבים בעיבוד. אנחנו נוגעים בכל תצלום ותצלום, אם הוא זקוק לכך ואם לאו. העיבוד הבסיסי שאנחנו מפעילים רוטיני, כמעט אוטומטי, ותכליתו היחידה היא לעשות את התצלום מתאים יותר לתפיסה הקונבנציונאלית של האסתטיקה (הגברת החדות, הקונטרסט ורווית הצבעים, הפחתת הרעש והארטיפקטים האופטיים). אנחנו עושים זאת באופן בלתי מודע. יותר מזה, בתוכנות רבות פקודת "התיקון האוטומטי" מבצעת בדיוק את השינויים האלה. העניין הוא שלעתים קרובות התיקונים האלה פועלים לרעת המסר הרגשי של התצלום. לפעמים דווקא הדגשת הגרעיניות, הפחתת החדות של הנושא או הרוויה עשויה לחזק אותו. במקרים אחרים מוטב להשאיר את התצלום, רחמנא ליצלן, כפי שהוא. תשומת לבו של המתבונן מוגבלת. הוא מתקשה לעכל תצלומים בהם הן התוכן והן המאפיינים הצורניים "צועקים". עלינו להחליט איזה מהם חשוב יותר. ועוד משהו: אם אפשר הימנעו מלצעוק.

Yousuf Karsh, Pablo Casals, 1954

.