כל מיני מראות, ריחות, קולות ולחשים
ניגנו עליו כמו היה אורגאן חשמל
הוא נתן לשמש לרוחות לאנשים
אבוד כל כך כמו תינוק שלא נגמל.
מתוך 'ארול' למאיר אריאל
כבר כתבתי על כך שלדעתי האויב הגדול ביותר של האמן הוא הפחד. בגללו אנחנו זקוקים לכללים ולסייגים. בגללו אנחנו מתאמצים לרצות את הזולת ותוך כדי כך מוותרים על הדמיון, על היצריות ועל היצירתיות שלנו. הפחד הוא שגורם לנו לעצור, לשאול ולבקש אישוש. הוא מתגלם בדמויותיהם של המורה הקפדן, של הרופא, של המנהל ושל הרב. וגם באלה של האב, בן הזוג והאלהים. כולם מקורות סמכות גדולים מאיתנו. אנחנו חוששים לאכזב אותם ולהיענש.
הפחד הוא תרמיל מלא אבנים שאנחנו נושאים על גבינו כל הזמן. הוא כבד ומגביל. לא רק את התנועה שלו אלא גם את המחשבה. אנחנו משקיעים בו את מיטב האנרגיה שלנו, נושאים אותו ממקום למקום בלי לדעת מדוע ולשם מה, האם נזדקק לאבנים שבתוכו. וכך אנחנו גוזלים מעצמנו את היצירה הפשוטה, החופשית ואת שביעות הרצון הנלווית אליה, את השמחה ואת ההנאה ואת תחושת הערך. האמנים הגדולים באמת אינם נשמעים לקולו המצמית של הפחד ולכן הם פורצים גבולות, נאמנים רק לעצמם. הם אינם מחפשים הכרה או כבוד. הם אינם שואלים ואינם מתכופפים מתחת למשקלה הרציונאלי של האוטוריטה. לכן, לעתים, קוראים להם משוגעים.
אינך יכול להיות אמן ואדם "נורמטיבי" בעת ובעונה אחת. עליך לבחור לאיזו מערכת כללים תציית: לזו שקבעה הקונוונציה או לזו הפנימית, הדינאמית והערטילאית יותר. השתמשתי במלה "לבחור" משום שלדעתי אכן יש כאן אפשרות בחירה. על מנת להבין זאת, עלינו לברר מהי האלטרנטיבה לפחד. ובכן, אם תשאלו ילד מה ההיפך של פחד סביר להניח ש'אומץ לב' ו'גבורה' יהיו תשובות נפוצות. אם תשאלו מבוגר תקבלו תשובות אחרות: 'פזיזות', 'חוסר אחריות'. תשאלו אדם מאמין ושוב תקבלו תשובה שונה.
אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה: 'קשיות לב', כלומר סירוב לשמוע בקול האוטוריטה. אבל אומץ הלב, הפזיזות וקשיות הלב יכולים לחיות יפה בצד הפחד ואילו אני מחפש את ההיפך הטוטאלי. תכונה, מושג או רגש שאנחנו לא יכולים לחוש בשעה שאנחנו פוחדים. תכונה או מושג או רגש שאיננו יכולים לפחד בשעה שאנו חשים אותם. ובכן, ההיפך של פחד הוא אהבה. אהבה אינה עושה שימוש בכללים או בסייגים. היא איננה זקוקה להם מכיוון שממילא היא נסמכת על הרצון להיטיב. כשאתה אוהב אינך פוחד. אינך מסוגל לפחד. כשאתה פוחד אינך מסוגל לאהוב. ואמנות - מהי אם לא ביטוי לאהבה?
נחזור לאפשרות הבחירה שהזכרתי קודם: מפתיע עד כמה קל לנו להניח לעצמנו להתאהב במשהו או במישהו. למעשה חלק נכבד מן המשאבים הרציונאליים שלנו מוקדש להימנעות מהתאהבות. להקמת מחיצות רגשיות בינינו לבין סביבתנו. אנחנו עושים זאת באופן בלתי מודע על מנת שלא להפר את הקוד האתי החברתי. אנחנו מקימים מחיצות על מנת שניחשב אנשים "נורמטיביים". אחרת הרי לא נימלט מעונשה של החברה - "...וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה". זוכרים? ארול, גיבור שירו של מאיר אריאל, היה שונה. ותראו מה קרה לו. מצד שני, על מנת לעשות אמנות עלינו להפסיק לרגע את בניית החומות. להרפות, להיפתח, ללכת לאיבוד, לתת לשמש, לרוחות ולאנשים. להתאהב. זה קל. צריך רק להפסיק לפחד.
.
עמוס נחום פותח את ההרצאה שלו במשפט "האויב הכי גדול של הפחד הוא ידע", אמנם הוא מדבר בהרצאתו על מפגשים מקרוב עם בעלי חיים גדולים (בעיקר תת ימיים) אבל אני חושב שאפשר לחבר את המשפט הזה לכל תחומי האמנות. כשהידע קיים אז אף "מבקר" לא יכול להפחיד אותך ולמנוע ממך ליצור בדרך שלך. אפילו אם היצירה היא פורצת גבולות ושונה מכל מה שנעשה עד היום, היא תמיד תשען על ידע באותו תחום היצירה.
השבמחקפוסט חשוב, נותן פרספקטיבה וכיוון
השבמחק"ההפך של פחד היא האהבה" זה הבחנה מקסימה ומרגשת, בעיקר מדויקת. להפסיק לפחד, להתחיל לאהוב. (ולמה זה כל כך קשה?)
השבמחקאהבה זה רגש מאוד פשוט.
השבמחקכל מה שצריך הוא להיתחבר לאדם בהיתמקדות בחיובי שבו,
כי הרי בכולם יש לפחות דבר אחד חיובי..,
הן בחיצוני או בפנימי.
כאשר אנחנו עושים זאת עם רגש אמיתי אנחנו מבינים
שאנחנו משימיטים את השלילי שבאדם ומתמקדים רק בחיובי .
רק אז,
אנחנו מבינים שאנחנו נימצאים באהבה .