על כוחות השוק והיצירתיות

טכנולוגיית המצלמות הנוכחית מאפשרת קבלת תוצאות מצוינות במצבים שנחשבו עד לפני מספר שנים בלתי אפשריים. אני לא מתכוון רק לשיפור שחל ברגישותם של החיישנים לאור ובאלגוריתמים לניקוי רעש דיגיטלי: מדידת האור הולכת ונעשית מדויקת יותר כמו גם האיזון הלבן והמיקוד האוטומטיים; פעולת הצילום הולכת ונעשית מהירה יותר; הצילום הרציף הולך ונעשה יעיל יותר וכבר אפשר לצלם עשרות רבות של תמונות ברזולוציה מלאה ובקצב של עשר ו-15 חשיפות לשניה לפני שהמצלמה נעצרת. רזולוציית החיישנים הולכת וגדלה באיטיות אבל בהתמדה ואפשר לחתוך את התמונות כדבעי ועדיין להדפיס במימדים גדולים מבלי לאבד פרטים.

באופן אבסורדי, נראה שלתיאבונם של רוכשי המצלמות אין גבול. ככל שהטכנולוגיה מתפתחת כך הולכות הדרישות וגדלות. כך, המצלמה האידיאלית לדידם של צלמים מקצועיים וחובבים רבים צריכה להיות קטנה (רצוי שתיכנס בקלות לכיס המכנסיים), מהירה (מיקוד אוטומטי מיידי והשהיית תריס זניחה), גמישה (עדשות מתחלפות), בעלת ממשק משתמש מפורט (ריבוי כפתורי שליטה ישירה וגלגלות) ובעלת איכות תמונה בלתי מתפשרת (חיישן גדול ורווי פיקסלים, ניקיון ב-ISO חמש-ספרתי, צבעים מדויקים וכל השאר). כל מצלמה שאיננה כזאת היא לדידם פשרה, אבל גם אם מצלמה כזאת תוצע למכירה ביום מן הימים מיד תופיע רשימה חדשה, ארוכה עוד יותר, של דרישות.

מדוע? משום שזה טיבו של הקפיטליזם. על היצרנים להגיב לגחמותיו של הצרכן ולספק את רצונו גם אם אין בהן כל הגיון. גם אם הן חורגות מחוקי הטבע המוכרים. ועצוב יותר, אפילו אם הן מנוגדות לעקרונות הצילום ה"טוב". העיקר שיישארו תחרותיים ויצליחו למכור עוד ועוד. זה גם טיבו של הצרכן בחברת השפע הטכנולוגית. הוא מפונק, ניזון מהיסטריה וממעט לחשוב באופן ביקורתי. אם "מוביל דעה" כזה או אחר יילל בבלוג שלו שהוא זקוק למצלמה שיש בה חיישן בעל 50 מגה-פיקסלים, טלפון לוויני עם חיבור קבוע לרשת ומד מרחק מבוסס לייזר יהפוך עד מהרה אותו מכשיר מופלא למציאות. ספק אם מישהו, מלבד מתי מעט, יזדקק לו, אבל הוא יימכר בעשרות אלפי עותקים ויהפוך ל"סטנדרט" של המצלמות המקצועיות.

אני בטוח שאם ישאלו מדגם אקראי בן אלף צלמים חובבים כיצד הם רואים את כיוון ההתפתחות של הצילום שלהם, 700 מהם יציינו את שאיפתם לצלם באופן יצירתי יותר, ספציפי יותר, ולבטא את הראיה הייחודית שלהם בתצלומים שהם יוצרים. רק 300 מהם יאמרו שהם שואפים לצלם תמונות גנריות איכותיות יותר מבחינה טכנית (למשל, ליצור תצלומי טבע כמו אלה המודפסים ב-National Geographic). אם ישאלו את אותם אלף צלמים האם מצלמה חדשה תתרום להגשמת שאיפותיהם אלה, רק 200 יענו בחיוב. ובכל זאת, 700 מהם יחליפו את המצלמה שלהם במהלך השנתיים הבאות (מלאו את השאלון הקצר הנלווה לפוסט זה ונבחן ביחד את מידת הדיוק של האומדן הזה). העניין הוא שהמרדף אחר הטכנולוגיה גורם לצילום שלנו להישאר גנרי. זה קורה מכיוון שהתגובה שהתצלומים שלנו זוכים לה קשורה לאיכות הטכנית של הצילום שלנו יותר מאשר היא קשורה ליצירתיות שלנו. רק מתי מעט מסוגלים לעמוד בפני "כוחות השוק" של טעם הקהל ולכן אנחנו נמשכים לאהבה המורעפת עלינו כמו עשים ללהבה.

היצירתיות זקוקה למגבלות. הן משמשות חומר גלם בתהליך הצילומי שלנו, מאיטות אותנו ומאלצות אותנו לחשוב. במידה מסויימת הן מחזקות את הקשר בין התחושות שלנו לביטוי שלהן בתצלום. בהיעדר מגבלות אנחנו נוטים לסמוך על הציוד שלנו ולשמש כ-operateurs ותו לו. חשבו לרגע כיצד היעדרה של תכונה פשוטה כמו האפשרות לצפות בתמונה מיד לאחר החשיפה היתה משפיעה על התהליך היצירתי שלכם. האם הייתם מצלמים פחות? האם הייתם מעורבים יותר בסיטואציות שאתם מצלמים? האם הייתם מקדישים יותר תשומת לב לקומפוזיציה? למיקוד? לחשיפה? חומר למחשבה.

.