מחשבות על טכניקה

אתם ודאי מכירים את אותם תצלומים המתארים דוגמנית בלבוש מינימלי כאשר היא מנתרת באוויר מעל נוף אורבאני על רקע שקיעת השמש, או מתאגרף על סף קריסה, פיו שותת דם ואגלי זעה זעירים מוקפאים באוויר סביב מצחו. תצלומים כאלה הם יפיפיים. בולטים בהם המחשבה על כל פרט, רמת הביצוע והגימור המדוקדק. אלה תצלומים שעושים שימוש בטכניקה מורכבת: ריבוי מקורות אור, לעתים ריבוי חשיפות, מיקום המצלמה נקבע רק לאחר חישובים מסובכים והפקת התמונה דורשת צוות מיומן. התצלומים האלה תמיד דרמטיים, אנרגטיים ואסתטיים במידה שכמעט אינה מתקבלת על הדעת. מצד שני הם קרים ומלאכותיים. הסיבה לכך היא אותה טכניקה מורכבת שמאפשרת אותם. כשהצלם עסוק בטכניקה ובכלים שלו הוא אינו פנוי לראות. ככל שהטכניקה והכלים מורכבים יותר כך החשיבה שלו אנליטית יותר והומאנית פחות. התוצאה היא תצלומים שבהם הטכניקה מהווה את העניין העיקרי. האדם המתואר בתצלומים האלה אנונימי. אנחנו לא חשים סקרנות כלפיו, כלפי רגשותיו או הלך הרוח שלו. הוא שחקן שנבחר בגלל יכולתו להבליט את הטכניקה הצילומית. ברור לנו שהתמונה מתארת את הקפיצה העשרים וארבע של הנערה על הגג. האם היא עייפה? האם היא מתוסכלת מכך שמשהו השתבש בכל אחד מעשרים ושלושה הניסיונות הקודמים? על מה היא חושבת (ודאי לא על התצלום הסופי; אולי על מקלחת חמה)? כל אלה אינם מעניינים אותנו כשאנחנו מתבוננים בתצלום כזה. אנחנו חושבים על דברים אחרים לגמרי: באיזו עדשה השתמש הצלם? באילו אביזרי תאורה הוא בחר וכיצד הוא סידר אותם כדי להאיר את הסצנה באופן מוצלח כל כך? ברור לנו שהתצלום איננו מתאר סיטואציה שהיתה מתרחשת בכל מקרה. זאת אילוסטרציה, tableau, הפקה שתפקידה היחיד הוא יצירה של תצלום.

אינני מזלזל בטכניקה. היא נחוצה לנו על מנת להגשים את הראיה שלנו מצד אחד ועל מנת לפתור "בעיות" מצד שני. ככל שהצלם לומד "לאלף" את הכלים שלו כך שיעור ה"הצלחות" שלו עולה. אבל הטכניקה נועדה לשרת את הראיה של הצלם ולא להיפך. אחת הבעיות הקשות ביותר של צלמים, בעיה שלא מרבים לדבר עליה, נמצאת באופן בו הם מתבוננים בתצלומים - אלה שהם עצמם יצרו ואלה שיצרו אחרים. הם זונחים את ההתבוננות ההומאניסטית, הטבעית ומאמצים נקודת מבט של טכנאים. צלמים כאלה נוטים לשים את עצמם בנעליו של הצלם, לשחזר בעיני רוחם את תנאי התאורה, את הרכב הסצנה ואת הציוד שנעשה בו שימוש. הם מעסיקים את עצמם בשאלה כיצד ניתן היה לפתור את הבעיות שניצבו בפני הצלם בדרך אחרת, "נכונה" יותר. תוך כדי ההתלבטויות האלה הם שוכחים שבעצם היה עליהם להזדהות עם נושאי התצלום ולא עם הצלם.

צלמים שחושבים טכניקה עלולים גם לראות טכניקה. האם יש הבדל גדול בין התבוננות בתצלום שיצר מישהו אחר לבין התבוננות בעינית בשעת הצילום? מניסיוני, אותם צלמים שמרבים לדבר על הטכניקה בתצלומיהם של אחרים מפיקים תמונות בהן המרכיב הטכני דומיננטי למדי. העניין הוא שהרבה יותר קל ללמוד כיצד לצלם "נכון" מאשר ללמוד לראות. צלם מתחיל יכול ללמוד 95% מן הטכניקה שאי פעם יזדקק לה בחודש אחד. על מנת ללמוד את רזי הראיה הצילומית דרושות עשרות שנים. יש הטוענים שזו תכונה מולדת שאי אפשר כלל "ללמוד" במובן הטריוויאלי של המלה, ואני נוטה להסכים איתם.

יש פרדוקס בטכניקה הצילומית: עליה להיות נסתרת. ככל שהיא "גבוהה" יותר כך היא מורגשת פחות. הטכניקה, בכללותה, נועדה לתמוך במסר וברגשות. היא אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. הייתי אומר אפילו שיש להשתמש בה במידה המינימלית הדרושה לשם העברת אותם מסר או רגשות למתבונן. מהו אותו מינימום? זה תלוי כמובן בסיטואציה ובצלם, אבל כשעניינים טכניים של חשיפה, פוקוס, תאורה, ISO או תיקונים עתידיים במחשב מעסיקים את הצלם יותר מאשר הסצנה שלפניו - סימן מובהק הוא שמשהו בתהליך היצירתי השתבש. הצילום הוא דבר פשוט: כל עניינו בהקפאת רגעים משמעותיים במהלך חיינו ובמהלך חייהם של אחרים, שדרכיהם מצטלבות בדרכנו. ככל שהכלים שבידינו יהיו פשוטים יותר כך נהיה פנויים יותר להבחין באותם רגעים קצרים ושבירים וכך ניטיב לתאר את העוצמה הרגשית שבהם (או אם תרצו - את ה-punctum שלהם). למדו לראות. למדו להרגיש. אחרת לעולם תהיו טכנאי צילום ותו לו.

Mario Giacomelli, from Il pittore Bastari, 1992-1993

.