פוטוג'ורנליזם בסכנה

מקצוע הפוטוג'ורנליזם נולד כבר בשנות הששים של המאה ה-19 ומאז רק הלך ושגשג במשך מאה השנים הבאות. האילוסטרציה החזותית של החדשות התבררה כחשובה מאין כמותה, בגלל יכולתה לעורר בקוראי העיתונים תגובה רגשית מיידית. שבועוני חדשות אחדים הגדילו לעשות והתבססו על תצלומים יותר מאשר על המלה הכתובה. הבולט ביניהם הוא השבועון האמריקני Life, אם כי קדמו לו שבועוני חדשות מצולמים שהופצו בארצות אירופה מאז שנות ה-20 של המאה שעברה.

במחצית השניה של המאה העשרים החל מעמדו של המקצוע להתערער. תחילה היתה זו הטלוויזיה. הופעתה הביאה למהפכה בהבנת המושג 'חדשות'. אמנם בשנותיה הראשונות הטלוויזיה התבססה על מהדורות חדשות מוקלטות ודלות בחומר תיעודי מצולם, אבל הוויזואליות שלה הפכה אותה מיד למדיום חדשותי פופולארי יותר מכל העיתונים גם יחד. הופעת השידור הלווייני בראשית שנות השבעים איפשרה העברת תמונות מצולמות בשידור חי מכל מקום מיושב, דבר שפגע עוד יותר בתפוצה של העיתונות הכתובה ובחשיבות הצילום העיתונאי. השבועון Life, למשל, חדל מפעילותו כמעט לחלוטין ב-1972 (אם כי הוא שב והופיע ב-1978, הפעם כירחון בנושאי פנאי).

שלושים השנים הבאות התאפיינו בפיחות זוחל. העיתונים החשובים המשיכו להעסיק צלמים בדסקים העיקריים שלהם, אם כי חלקים הולכים וגדלים מצילום החדשות עברו לידי סוכנויות הידיעות למיניהן (למשל Associated Press ו-Reuters). חשוב לציין כי סוכנויות הידיעות משתמשות במודל העסקה שונה מזה של העיתונים ומתבססות על פרילנסרים שמתוגמלים בשיטה קבלנית.

עם פרוץ המהפכה הדיגיטלית בצילום בראשית המילניום החדש נפתחו בפני עורכי החדשות ערוצים חדשים וכמעט בלתי נדלים לחומר מצולם. התצלום החדשותי הופך נגיש יותר, זול יותר ודמוקרטי יותר מאשר היה אי פעם. העיתונים עדיין מעסיקים צלמים, אלא שברוב המקרים מדובר בעובדים בשכר נמוך שמתוגמלים על בסיס שעתי. הסטנדרטים האתיים והמקצועיים של צילום החדשות נמצאים בשפל המדרגה ומתבססים על יושרתו של הצלם יותר מאשר על נהלי עריכה מסודרים. מאה וחמישים שנה לאחר שנוצר עומד מקצוע הפוטוג'ורנליזם בפני סכנת הכחדה מוחשית.

התחליף הטבעי לצלם החדשות הוא האזרח. כמעט כל אדם מצויד כיום דרך קבע במצלמה. האזרח קרוב יותר אל ארועי החדשות מאשר צלם המערכת. הוא מעורה יותר בחברה ובסביבה וחוסר המיומנות שלו בקומפוזיציה צילומית מבטיח תיאור "נאיבי" יותר, גם אם לא אובייקטיבי לחלוטין, של האירועים. בז'אנר שבו עצם התיעוד החזותי חשוב יותר מאופן התיעוד "האזרח הפשוט" מהווה מתעד אידיאלי. ניתן לטעון כי כישוריו העיתונאיים של האזרח הפשוט עומדים לו לרועץ מכיוון שהוא תמיד יצלם את הארועים מנקודת מבט אישית וייכשל בייצוג של זוויות השקפה אחרות. אבל האם פוטוג'ורנליסטים, מקצועיים ככל שיהיו, עמידים בפני הליקוי הזה? אם לשפוט על פי התמונות שהתפרסמו בשנה האחרונה באמצעי התקשורת הרשמיים והבלתי רשמיים, הייצוג העיתונאי של ארועי "האביב הערבי" התאפיין בראיה חד צדדית וחד מימדית עד כדי חוסר אמינות מוחלט. אם נוסיף לכך את הדימוי הבעייתי שדבק בצלמי החדשות העצמאיים בעקבות מקרים חוזרים ונשנים של שימוש מוגזם בפוטושופ, ניווכח שיתרונם היחיד על פני האזרח הפשוט נמצא במיומנותם בהפעלת המצלמה. מיהימנותם העיתונאית לוקה בחסר באותה מידה, אם לא בפועל אז לפחות בכח. כוחו של הפוטוג'ורנליזם, כמו כוחה של העיתונות הכתובה בכלל, נמצא במקום אחר: בכושר הניתוח וההפרדה שלו וביכולת להציג היבטים רחבים ו/או מעמיקים של האירועים שהתקשורת האלקטרונית אינה מותאמת להגשתם. למרבה הצער סוג כזה של עיתונות איננו נפוץ באמצעי התקשורת הטקסטואליים (שלכשעצמם נעשים אלקטרוניים יותר מיום ליום).

בניגוד לסטילס, נדמה שצילום הוידאו הוא טריטוריה מוגנת יותר. הקשיים הטכנולוגיים שבהעברת קבצי וידאו באופן אלחוטי כמו גם הסטנדרטים המחמירים של "איכות שידור" חוסמים את דרכה של אותה דמוקרטיזציה פוטוג'ורנליסטית אל התקשורת האלקטרונית. אלא שחסמים אלה הולכים ומתרככים גם הם. לפני מספר שבועות הודיע Jack Womack, סגן הנשיא של רשת CNN על פיטוריהם של כחמישים עובדים בארבעה מסניפי הרשת בארצות הברית, מתוכם 12 צלמים. לפניכם קטע מן המכתב שהפיץ בין העובדים:

...We also spent a great deal of time analyzing how we utilize and deploy photojournalists across all of our locations in the U.S. We looked at the evolution of daytime and evening line-ups. We analyzed how stories are assigned and more importantly the ratio of stories assigned that actually make it on to our networks or platforms. We know that we have to sharpen our focus on stories assigned to ensure that this great work gets on air. We looked at production demands, down time, and international deployments. We looked at the impact of user-generated content and social media, CNN iReporters and of course our affiliate contributions in breaking news. Consumer and pro-sumer technologies are simpler and more accessible. Small cameras are now high broadcast quality. More of this technology is in the hands of more people. After completing this analysis, CNN determined that some photojournalists will be departing the company...

אין לי ספק שעדיין יש בתקשורת מקום לפוטוג'ורנליסטים מקצועיים. מצד שני, ההתפתחויות הטכנולוגיות והחברתיות מדגישות היום יותר מאשר בעבר את תכונות האופי ואת הכישורים הנדרשים ממי שרוצה לעסוק במקצוע הזה (לא די להיות צלם טוב; חשוב להיות עיתונאי טוב וחשוב עוד יותר לומר משהו בעל חשיבות). נראה שחלף זמנו של "צלם המלחמות". הירואיות, אינדיווידואליזם קיצוני והקרבה עצמית, ערכים שנכרכו בתדמית הפוטוג'ורנליסט מאז ימי מלחמת העולם השניה, שוב אינם נדרשים. למען האמת צלמים כאלה נדמים בעיני מעט פאתטיים ובעיקר ילדותיים. יכולת התמדה, רדיפת צדק, כישורים נרטיביים ויושרה הן תכונות הרבה יותר רלוונטיות כיום (ובעצם זה היה כך תמיד). הפוטוג'ורנליסט איננו אלא ג'ורנליסט עם מצלמה.

Robert Capa. צלם, הרפתקן וסלבריטי. בשום אופן לא פוטוג'ורנליסט.

.