חייו של הפוטוג'ורנליסט: האמת הכואבת

Ed Kashi, צלם ה-New York Times, פרסם לאחרונה את ספרו Witness Number 8: Photojournalisms. זהו קובץ מכתבים ש-Kashi שלח לאשתו בזמן ששהה בנסיעות עבודה במשך שני העשורים האחרונים. לרגל יציאת הספר לאור פורסם ב-Lens, הבלוג של ה-New York Times לענייני צילום, ראיון עם הצלם בו מתגלה לעינינו חוויה שונה לחלוטין מזו שאנחנו מדמיינים בעיני רוחנו כשאנחנו חושבים על המקצוע הזה. Kashi מדבר על הגעגועים למשפחתו, על התחושה שהחמיץ את שנותיהם היפות של ילדיו, על הבדידות של חדרי מלון נידחים ועל הדיכאון. אין בו הירואיות. אין בו כמיהה לפרץ של אדרנלין. הוא מלא בכנות נוגעת ללב ואולי אפילו בחרטה.

I spent more than half my life in hotel rooms alone. There is a loneliness with that, but when I come home, I sometimes feel even more lonely. Even though I am in their physical midst, it becomes so clear how I feel neglected. They are not asking any questions, it’s just like: “Oh, Dad’s home. Bye, I gotta go. I got a date,” or “I am gonna hang with friends,” or “I have a soccer game or a baseball game.

I guess that it’s healthy, but I wish felt good about it.

Ed Kashi

בלוגים רבים, בעיקר אלה שעוסקים בהיבטיו המעשיים יותר של הצילום, קוראים לי לצאת ולצלם. מאות תצלומים. אלפים. רק תרגול מפרך יעשה אותי צלם ראוי לשמו. קשה באימונים - קל בקרב. אבל אני, בעוונותי, הפסקתי מזמן לשמוע בקולם. אני לא רוצה "להתאמן". מה אעשה בכל התמונות שאצלם ללא צורך? האם לא חבל על כל הזמן שאכלה באימונים? האם לא כדאי לנצל אותו למטרות חשובות יותר? Ed Kashi משכנע אותי יותר ממאה בלוגרים.

עד כמה הצילום הוא חלק חשוב בחיינו? הוא לא באמת חשוב. הקשר שלנו עם הקרובים לנו חשוב יותר. המגע האינטימי, היומיומי עם בני משפחתנו, עם שכנינו, עם מכרינו, עם עמיתינו לעבודה הוא הדבר שמחזיק אותנו בחיים. אם כבר תרגול, אני מעדיף לתרגל הקשבה מאשר לתרגל חשיפה. ככל שזה נשמע טריוויאלי ופלצני, אני מעדיף ללמוד להיות אדם טוב יותר מאשר ללמוד לצלם טוב יותר. שיחה איכותית אחת עם בתי הצעירה טובה בעיני יותר מאלף לייקים של קוראים שאינני מכיר.

יש בו משהו, בצילום, שעושה אותו מנוכר. אולי זו האובייקטיביות המכאנית שלו או אולי השכיחות הבלתי נתפסת שלו. בכל אופן, זהו מדיום שקשה לבטא באמצעותו מחשבות, תחושות ורגשות. למרבה הצער לא ניתן לכופף את הקושי הזה ע"י שינון ותרגול של טכניקה חדשה או ע"י החלפת העדשה. אפילו לא ע"י קריאה תכופה בבלוגים. כדי לעשות זאת עלינו ללמוד להקשיב. במלוא תשומת הלב. ללא ביקורת, ללא ציניות, ללא צורך להעיר. להקשיב לעצמנו ולאחרים. ולהבין. ולקבל. ולבטא את זה בכנות גמורה. צלם טוב הוא אדם טוב.

Photograph: Ed Kashi

.