המהנדסים

כשאנחנו מתבוננים בתמונה שתלויה על הקיר אנחנו נתפסים בראש ובראשונה לנושא שלה: מה מצויר או מצולם בה? איזה קשר רגשי אנחנו חשים כלפי התוכן שלה? מה הצבעים שבה גורמים לנו לחוש? אילו אסוציאציות היא מעלה בנו? ומיד אחר כך, האם יש לה משמעות פרטית לגבינו? האם היא בעלת חשיבות היסטורית? תרבותית? האם יש בה כדי לשנות את דעתנו על הנושא שלה? אולי אפילו את השקפת העולם שלנו? במלים אחרות, אנחנו רואים באותה יצירה מוצר מוגמר, שלם הגדול מסך חלקיו.

מאידך, כשאנחנו מתבוננים בתמונה על מסך המחשב אנחנו נתפסים מיד לפרטים שלה; אם יש ביכולתנו לעשות זאת אנחנו מגדילים אותה על מנת שנוכל לבחון מקרוב את הפיקסלים שמרכיבים אותה. האם הם "נקיים"? האם הגבולות ביניהם חדים דיים? האם הערך הטונאלי של כל אחד מהם מצוי בתחום הרצוי שבין 1 ו-254 בכל אחד משלושת ערוצי הצבע? התצלום איננו עוד מוצר מוגמר. הוא קובץ של פיקסלים, חומר גלם שממנו תלוטש תמונה.

תאמרו שאין בכך פסול, שתשומת הלב לפרטים איננה פוגמת בשלם, שהשלם שלם יותר כאשר הוא מורכב מפרטים שלמים יותר. אבל על מה אתם חושבים בשעה שאתם חושפים? האם אתם פנויים לראות או שמא מנקרים בראשכם עניינים שנוגעים לאבטחת האיכות של חומר הגלם? ענו על השאלות הבאות:

• האם חשוב לכם לקבוע את ערך ה-ISO בעצמכם?
• האם תשקלו שימוש בטכניקת ה-HDR במקרים בהם הסצנה סטאטית וקונטרסטית?
• האם אתם נמנעים משינוי מאפייני ה-JPEG של המצלמה שלכם?
• מתוך מאה חשיפות, כמה יגיעו לכונן הקשיח במחשב שלכם? כמה יישמרו כקבצי JPEG? כמה יועלו לתצוגה ברשת? כמה יעברו דרך מדפסת?

נעשינו מהנדסי פיקסלים. כשרק התחלנו לצלם, כילדים או כנערים, היה לנו חשוב לצלם תמונות יפיפיות, כאלה שישמחו אותנו ואת הקרובים לנו. אחר כך היה לנו חשוב לשמח בתמונות שלנו גם אנשים שלא הכרנו באופן אישי. ואז, אפילו לא שמנו לב כשזה קרה, גילינו את עולמם המיקרוסקופי של הפיקסלים - עולם חדש ומרתק שהיה כל הזמן מתחת לאפנו. הרי זה ברור כשמש: כיצד יכולנו לצפות שמישהו יאהב את התצלומים שאנחנו יוצרים כשהפיקסלים מהם הם מורכבים אינם ממוטבים? למדנו לחלק את התהליך היצירתי שלנו לשניים: בשלב הראשון עלינו להפיק את הפיקסלים האינפורמטיביים ביותר שהתנאים מרשים. בשלב השני עלינו לעסות את הפיקסלים ולאחד אותם לכלל תמונה בעלת משמעות, או לכל הפחות אסתטית עד מאד. אם נפרוט את השלב הראשון לפרוטות נקבל כמה כללים בסיסיים שאם יקבלו את תשומת לב הראויה התמונות שלנו יהיו טובות לאין שיעור. הנה הם לפניכם:

1. צלם תמיד קבצי RAW, כך שלא תיאלץ להשחית את זמנך על החלטה כלשהי שתוכל לדחות לשלב העריכה.
2. צלם בדרגת ה-ISO הנמוכה ביותר שעומק השדה הנבחר ומהירות התריס הדרושה מאפשרים.
3. הקפד על חשיפה לימין: היזהר מחשיפת חסר כמו מאש.
4. אם הסצנה שאתה מצלם סטאטית, השתמש בחצובה כבדה ויציבה.
5. כלול בתצלום שוליים מסביב למסגרת הקומפוזיציה על מנת שתוכל לתקן שגיאות קומפוזיציה לאחר החשיפה ולהפחית את העיוותים האופטיים.
6. בכל הנוגע למיקוד העדשה, הקפד הקפדה יתרה: חוסר חדות הוא הפגם היחיד שלא ניתן לתקן מאוחר יותר.

הנקודה היא כזאת: אם נקפיד על כל הכללים האלה בזמן החשיפה, כיצד נוכל להתרכז בסצנה שלפנינו? כיצד נוכל לערוב לכך שהתצלום יהיה נאמן למה שראינו? למה שהרגשנו? אם יש למדיום הצילומי מאפיין יחיד, הריהו המהירות שלו - האפשרות להקפיא רגע אחד ברצף הזמן. תצלום "איכותי" הוא תצלום המתאר רגע "איכותי": מעניין, בעל משמעות, מייצג, קולע. תפקידו של הצלם לחשוף בדיוק באותו רגע "נכון" תוך ביטוי הראיה הייחודית שלו. זה אתגר עצום. אם אתם חושבים שאפשר לעשות זאת אגב עיסוק בחשיפה לימין ודאגה להשארת שוליים כהכנה לקרופ - אינכם אלא טועים. מובן שהצילום המבוים, המתוכנן לפרטי פרטים פותר את הקונפליקט באופן אלגנטי, אבל סוג כזה של צילום איננו מנצל את כוחו הגדול של המדיום הזה: האפשרות להקפיא רגע. להבנתי התהליך היצירתי שבבסיס הצילום הוא חד שלבי. WYSIWYG. אם "ראיתי", למשל, במונוכרום ארצה שהתצלום המתקבל יהיה מונוכרומטי. השאלה אם התצלום יהיה מוצלח יותר בגירסתו הצבעונית אינה מעסיקה אותי. אינני רוצה לבחור בין האפשרויות. אינני רוצה לקבוע את הקומפוזיציה המדויקת לאחר החשיפה. אני חושף על מנת ליצור משהו גולמי, מוגמר, שאיננו ניתן לחלוקה או לפירוק. האידיאל שלי הוא מסלול ישיר מהעין ועד הנייר.

מיותר לציין שהגישה שלי אינה מחייבת (וטוב שכך). רק קחו בחשבון שלבחירה במסלול הדו שלבי יש מחיר: לנֶצָח תרדפו אחרי כלים משוכללים יותר, כאלה שיפיקו פיקסלים "איכותיים" יותר ויפנו יותר מן המשאבים היצירתיים שלכם למתרחש לפני העדשה (ולא מאחוריה); ככל שהפיקסלים שתיצרו יהיו איכותיים יותר (וניתן יהיה לערוך בהם יותר מניפולציה מבלי להשחית אותם) כך התלות שלכם בתוכנות העיבוד רק תלך ותגבר; הסיכוי שתבינו את הדקויות של הקשר בין "איכות התמונה" לבין "איכות הפיקסל" רק ילך ויקטן; ולבסוף, ככל שהכישורים שלכם כמהנדסים ישתכללו כך הכישורים שלכם כאמנים ידשדשו.

.