יצרני המצלמות מתאמצים להכניס במוצרים שלהם תכונות מגוונות ככל האפשר על מנת לפתות רוכשים לבחור דווקא בהם. כצלם ותיק למדי, אני נוטה להעדיף מצלמות פשוטות להפעלה. כאלה שקל "לנהוג" בהן. אינני משתמש כלל ברוב התכונות של המצלמות שלי. אני זקוק רק לדרך נוחה ומהירה לקבוע את מפתח הצמצם ואת מהירות התריס, לכפתור נעילת חשיפה, לעינית גדולה ובהירה ולמיקוד אוטומטי מדויק במהירות סבירה (בעצם יכולתי להסתפק במיקוד ידני ברוב הסיטואציות). רוב הפירוטכניקה המוצעת במצלמות החדשות (אלה שיוצרו בשלוש השנים האחרונות) אינה יותר מסדרת גימיקים חביבים יותר או פחות. כך לפחות חשבתי. כמה מן התכונות האלה מקלות מאד על עבודת הצלם ובעיקר מזרזות אותה באופן ניכר.
קחו למשל את תכונת הפנורמה האוטומטית שנתמכת כיום במצלמות רבות, מקומפקטיות וטלפונים סלולאריים ועד מצלמות SLR חצי מקצועיות. נכון שאפשר לתפור את הפריימים בעזרת תוכנות מחשב שלא רק ימצאו עבורכם את קווי החפיפה המדויקים אלא גם "יחליקו" את ההבדלים הטונאליים בין הפריימים המרכיבים את הפנורמה. מצד שני, אם אפשר לעשות זאת תוך כדי הצילום אז למה לא? הזמן יקר. המצלמה אפילו תנתח עבורכם את הסצנה. כל שעליכם לעשות הוא להטות את המצלמה באיטיות והיא כבר תרים את התריס בעצמה, בדיוק במקום הנכון.
המיקוד האוטומטי המבוסס על השוואת פאזות היווה פריצת דרך כמעט פלאית בתפר שבין שנות השמונים לשנות התשעים. מאז, במשך קרוב לשני עשורים הוא לא השתנה בהרבה במצלמות המתקדמות. נכון, המצלמות הדיגיטליות הקומפקטיות השתמשו בעיקרון אחר כדי למקד את העדשות שלהן, אבל המיקוד שלהן תמיד היה איטי מדי עבור רוב השימושים. והנה, לפני שלוש וחצי שנים הוצג לראשונה מנגנון מיקוד אוטומטי שהסתמך על איתור הקונטרסט (כמו במצלמות הקומפקטיות) אבל היה מהיר כמעט כמו מנגנוני השוואת הפאזות החדישים ביותר. והוא גם היה מדויק יותר. אינני יודע אם אתם מודעים לכך, אבל רוב המקרים של חוסר חדות בתצלומים, מעבר לרעידת המצלמה כמובן, נובעים ממיקוד אוטומטי שגוי. המיקוד האוטומטי במצלמות רפלקס נעשה במסלול אופטי אלטרנטיבי ועושה שימוש בחישובים מסובכים על מנת להביא את קבוצת המיקוד של העדשה למקומה הנכון. מיקוד אוטומטי מדויק דורש הרכבה מדויקת ביותר של המצלמה ושל העדשה. במקרים בהם שני המסלולים האופטיים, זה היוצר את התצלום וזה שמשמש את המיקוד, אינם קרובים זה לזה במידה מספקת התוצאה הבלתי נמנעת תהיה מיקוד "מפוספס". רק כיול מחדש של גוף המצלמה עם העדשה הסוררת יפתור את הבעיה באופן מלא. יתרונו של המיקוד המבוסס על איתור קונטרסט בכך שהוא אינו מניח דבר מראש: הוא מורה למנוע המיקוד של העדשה לדחוף את קבוצת המיקוד קדימה או אחורה רק במעט, וחוזר חלילה עד השגת קונטרסט מירבי. מנגנון מיקוד כזה איננו "יודע" כמה על קבוצת המיקוד לנוע. כל צעד כזה נבחן בהשוואה לצעד הקודם.לכן אין צורך בתקשורת דו כיוונית מורכבת בין הגוף והעדשה על מנת להשיג תוצאה מדויקת. יתרון נוסף של מיקוד הקונטרסט הוא שפע האינפורמציה: מנגנון המיקוד עושה שימוש בחיישן התמונה הראשי של המצלמה, שהוא מפורט בהרבה מחיישני המיקוד של מנגנוני הפאזות. לכן הוא מאפשר זיהוי דגמים, שאיננו אפשרי בחברו. השימוש בזיהוי דגמים מודגם, למשל, במיקוד עוקב: הצלם יכול לנעול את נקודת המיקוד הנבחרת על מקטע מסויים של הסצנה והמצלמה תעקוב אחר אותו מקטע ותבטיח שישאר ממוקד אף אם יזוז ממקומו. הנה כך. יישום נפוץ אחר של זיהוי דגמים הוא זיהוי הפנים והעיניים והמיקוד שלהם. החיסרון הגדול של מיקוד הקונטרסט נמצא בחוסר ההתאמה שלו, לפחות לפי שעה, לצילום של אובייקטים שנעים במהירות לכיוון המצלמה או ממנה והלאה. המעבדים פשוט אינם מהירים מספיק על מנת לחשב תנועה כזאת, במיוחד תוך כדי חשיפה רציפה. אחדים מן היצרנים פתרו את הבעיה בכך שציידו כמה מהמצלמות שלהם במערכת מיקוד אוטומטי כפולה. מיקוד הקונטרסט המדוייק פעיל כל עוד הצלם מתמקד באובייקט נייח. כשהאובייקט מתחיל לנוע הפיקוד ניתן למנגנון השוואת הפאזות, המהיר יותר. השכלולים האחרונים במיקוד האוטומטי אינם מעניינים אותי במיוחד למעט העובדה שהם הופכים אותו למדויק יותר. בדרך כלל אינני מצלם גופים שנעים במהירות ואין לי צורך בזיהוי פנים אוטומטי. אני יודע לזהות אותם בעצמי ואפילו למקד את העדשה אליהם.
תכונה אחרת בה מצוידות לאחרונה מצלמות רבות היא מסך המגע. ראו אותו כאן. יש לו שני שימושים: הראשון מטרתו לעשות את הניווט בהגדרות המצלמה מהיר ואינטואיטיבי יותר ולהקטין את המצלמה ע"י חיסכון בפקדי שליטה. למרות שלאחרונה אני משתמש בטלפון סלולארי "חכם", אינני חסיד של הממשקים האלה. הם דורשים קואורדינציה בין העין והאצבע ומקשים על השימוש במצלמה באור חזק. השימוש השני של מסך המגע הוא בחירה מהירה ואינטואיטיבית של נקודת המיקוד. במצלמות מסוימות אפשר להשלים את העבודה באופן אוטומטי, כלומר כל נגיעה במסך תפעיל את מנגנון המיקוד וכשזה יושלם החיישן יחשף. כמה נחמד שאפשר לצלם מבלי לגעת במחשף. לפעמים אתה לא רוצה שיידעו ובמקרים אחרים זה יכול להוות טריק מסיבות חביב.
החידוש הטכנולוגי המשמעותי ביותר בשנים האחרונות (לדעתי) הוא העינית האלקטרונית האיכותית. העינית הזאת היא למעשה מסך קטן, מהיר ומפורט שמציע לצלם הצצה על החיישן בזמן אמת. היתרון הגדול של צפיה דרך עינית כזאת על פני צפיה בעינית אופטית הוא התצוגה המוקדמת של התצלום הסופי. עוד לפני החשיפה. שינוי פרמטרים כמו פיצוי החשיפה, האיזון הלבן, ה-aspect ratio והרוויה בא לידי ביטוי בתצוגת העינית ומאפשר רמה גבוהה יותר של שליטה בתוצאה. בעינית כזאת אפשר להציג הרבה יותר אינפורמציה מאשר בעינית אופטית. ניתן לבקש מהמצלמה שתבליט את קווי הגבול בין משטחים באזורים הנמצאים בפוקוס (peaking), שתסמן את האזורים הצפויים להופיע בתצלום הסופי כהבהקים לבנים או כצללים שחורים או להציג את הפלס האלקטרוני בעינית (עוד חידוש מרענן). העיניות האלקטרוניות החדשות בהירות יותר מאלה האופטיות בתנאי תאורה לקויה או כאשר הצמצם סגור (במקרים בהם מורכבת על המצלמה עדשה ידנית). יתרון נוסף שלהן: הן אינן זקוקות לפריזמת זכוכית גדולה ובמקרים מסויימים אפשר אפילו להסיר אותן מהמצלמה כשאין בהן צורך. וכמובן, הן מאפשרות הקרנה פרטית (מאד) של תצלומים השמורים בכרטיס הזכרון.
עוד לא דיברתי על ה-HDR האוטומטי (הבזוי), על ה"מצבים היצירתיים" שנוספו למעבדי התמונה, על ה-live bulb החדשני ועל כישורי הסרטת הוידאו שנוספו פתאום למצלמות הסטילס המתקדמות אבל אתם כבר מבינים: חווית הצילום הולכת ונעשית משוכללת יותר, מאתגרת יותר ומהנה יותר. לפעמים אני נהנה לשחק עם הפונקציות האלה, אבל עדיין אין תחליף לנעילת חשיפה פשוטה. הטכנולוגיה עלולה, אם לא נזהר, להסיח את דעתנו מן האמת בצידה השני של העדשה.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה