Canon 5D Mark III וסופו של עידן

בשבוע שעבר הכריזה קנון על ה-5D Mark III, מחליפתה של ה-Mark II המהוללת. המצלמה החדשה אולי אינה מהפכנית כמו קודמתה (שהציעה לראשונה הסרטת וידאו באמצעות חיישן 35 מ"מ), אבל השיפורים שהיא מציעה עושים אותה מצלמה שימושית יותר ומתאימה לעבודה קשה יותר. במיוחד ראויים לציון העמידות הגבוהה שלה לגשם ולאבק, העינית המשובחת, מנגנון המיקוד האוטומטי המשוכלל והתמיכה שלה בהפעלת פלאשים מרוחקים באמצעות אות רדיו. אין ספק שה-5DIII היא מצלמה "בוגרת" יותר מקודמתה. היא נראית חזקה יותר ואמינה יותר. יותר כלי עבודה יותר ופחות גאדג'ט אלקטרוני.

להפתעתי ההכרזה הזאת עברה בשקט יחסי. במקרים רבים אחרים הכרזות מעין אלה מלוות באופוריה מצד אחד ובתלישת שערות מאידך, אבל המצלמה הזאת זכתה לתגובה חיובית מתונה ותו לו. למעשה התגובה הפושרת הזאת מעניינת אותי יותר מהמצלמה עצמה. לדעתי היא נובעת משילוב של שלושה גורמים:

1. התמורה החברתית שמתרחשת בעולם המערבי בשנה האחרונה מאירה צלמים שתולים על צווארם מצלמות גדולות, שחורות ויקרות באור שלילי במקצת. המצלמות האלה נתפסות כראוותניות וצלמים חובבים הנושאים אותן בציבור עלולים לחוש חוסר נעימות. כשאתה אוחז בידך מצלמה כזאת אתה כאילו מכריז: "ראו אותי, אני יכול לרכוש כל מה שמתחשק לי". עד לפני שנה הכרזה כזאת היתה מתקבלת ביותר משמץ של קנאה. היום היא מתקבלת בבוז. סימני ההיכר של מצלמה יקרה אינם מסייעים להצניע אותה: היא גדולה, עדשות הזום שלה עבות וארוכות (ולעתים לבנות) והמסך הקבוע בפאנל העליון שלה בולט למרחוק (בינינו, מתי לאחרונה הצצתם בו?). נסה להסביר לאדם מן הישוב את היתרונות שמצלמות כאלה מציעות על פני אחיותיהן הקטנות, הפלסטיות והזולות יותר ועד מהרה תיווכח שאתה מדבר כמו פיינשמקר במקרה הטוב וכמו אידיוט במקרה הרע. רק גיקים מתעניינים במצלמות; שאר האנושות מתעניין בתצלומים.

2. בשנתיים האחרונות הגיע המרדף אחר "איכות התמונה" לרוויה מסויימת. חיישן גדול במיוחד שוב אינו מהווה תנאי הכרחי להפקת תצלומים נקיים בתנאי תאורה בלתי מיטביים. מובן שהיתרון שלהם נשמר, אבל כיום הוא בא לידי ביטוי רק בתנאים שוליים במיוחד. הגרף הבא מתאר את האבולוציה של חיישן התמונה בשמונה השנים האחרונות:

אם נניח ש-ISO3200 מהווה מידת רגישות מספקת עבור רוב רובם של הצלמים ניווכח שכיום מצלמות בעלות חיישן APS-C ואפילו 4/3 "מספקות את הסחורה". גם הפרשי הטווח הדינאמי בין חיישנים בגדלים שונים הולכים ומצטמצמים. גורם מרכזי נוסף להעדפתן של מצלמות בעלות חיישן גדול, השליטה הרחבה בעומק השדה, מתברר כפיקציה לאור הצגתן של עדשות פריים מהירות וחדות המותאמות לחיישנים הקטנים. מסתבר שתצלומים המופקים במפתחי צמצם גדולים חדים יותר ככל שהחיישן קטן יותר. אם נביא בחשבון את מגבלות האופטיקה, מידת הפירוט שניתן לקבל בתאורה קלושה אינה תלויה במידה רבה בגודל החיישן או אפילו ברזולוציה שלו. היתרון האחרון של החיישן הגדול נמצא ברזולוציה הפוטנציאלית שלו: הרזולוציה היעילה של חיישן גדלה ככל ששטחו גדל. כושר ההפרדה האופייני לעדשות נפוצות מכתיב רזולוציה יעילה של כ-40, כ-21 וכ-14 מגה פיקסלים עבור חיישנים מלאים, APS-C ו-4/3, בהתאמה. הבה נבדוק כיצד הגידול ברזולוציה האפקטיבית (לא זו הנומינאלית) השפיע על גודל ההדפסה המירבי (ב-250 מקודות לאינטש) בשנים האחרונות. לצורך ייחוס, רוחבו של גיליון A4 סטנדרטי הוא 21 ס"מ:

אכן, יש כאן יתרון ברור למצלמות בעלות חיישן גדול. מצד שני, כמה צלמים מנצלים אותו? כמה מהם בכלל מדפיסים ומי זקוק להדפסים באיכות של ג'ורנל (250dpi) ברוחב העולה על זה של דף A4?

3. הגורם השלישי לתגובה המתונה להכרזת ה-5DIII הוא אותן מצלמות זעירות המותקנות במכשירים הסלולאריים החדשים. המצלמות האלה מציעות איכות תמונה גבוהה למדי בכפוף למגבלות שלהן ולמעשה יספיקו לצלם מנוסה בכ-80% מן המקרים. הצילום במצלמה סלולארית לא רק שאיננו נתפס כמגונה בקרב המיליה, הוא אפילו אופנתי. יותר מזה, הוא מספק את התירוץ הנחוץ לפרסום תצלומים שאיכותם הטכנית פחות מפנומנאלית, תצלומים שמחזירים את תשומת הלב אל ערכיו המסורתיים של המדיום הזה: הקפאת הרגע, התיעוד וההומאניזם. אותו צלם חובב שמשתמש מזה מספר שנים במצלמות DSLR ובעדשות איכותיות מגלה פתאום את חוסר הטעם שבטכניקה ואת הריקנות של האסתטיקה לשמה. דרך מכשיר הטלפון שלו הוא לומד על ערכן של המגבלות. על כוחה של העין. המצלמות הגדולות, המשוכללות, האומניפוטנטיות, מאבדות מקסמן בעיניו. היכן ההנאה במצלמה שמציעה לעשות כמעט הכל במקומך? היכן האתגר?

מצלמה סלולארית. בדרך כלל היא מספיקה

 אם תחושות הבטן שלי נכונות הרי שאנחנו עדים לסופו של עידן. הפרק הראשון בתרבות הצילומית הדיגיטלית עומד לפני סיומו. הפרק הזה עמד בסימן הדמוקרטיזציה של הצילום והפיכתו נגיש וזול יותר. יצרני המצלמות התחרו ביניהם תחילה בגישור על הפער האיכותי בין הפילם והחיישן הדיגיטלי ואחר כך בגישור על הפער בין צרכי הצלם לבין מאוויי ליבו. כיום, כשהאיכות הטכנית של התצלום הגיעה לפרקה (להוציא שימושים מיוחדים מאד), עומדים בפני יצרני המצלמות אתגרים מסוג שונה. העשור הבא יתאפיין לדעתי במיטוב הפונקציונאליות והארגונומיה של המצלמה (ושל האופטיקה). מצלמות חדשות יקראו תגר על "תפיסת הקופסה" ובעוד עשור אולי נרכיב אותן על אפינו ואוזנינו, כפי שאנחנו מרכיבים משקפיים. בשנים הקרובות יתחילו להופיע עדשות נוזליות שיהיו קטנות בהרבה ואיכותיות יותר מאלה המוכרות לנו. מסכי LED גמישים ודקים כנייר יסייעו לנו לצפות בתצלומים שלנו ואולי גם לערוך בהם שינויים ואלגוריתמים משוכללים בהם יצויידו המעבדים יאפשרו שליטה חסרת תקדים בעומק השדה גם במצלמות בעלות חיישן קטנטן. אל דאגה, החיישנים ימשיכו להתפתח (אם כי בקצב נמוך יותר מזה שהורגלנו בו) והרעש הדיגיטלי בערכי רגישות גבוהים ילך ויתמעט, אבל נדמה לי שבעוד עשור זה כבר לא יעניין איש. ומה לגבי ה-Canon 5D Mark III ומתחרותיה? אל חשש, הן יימכרו היטב. אולי לא באותה גרגרנות בה נצרכו קודמותיהן, אבל במשך השנים (לדעתי הן לא יוחלפו בחמש השנים הקרובות) יהנו מהן צלמים רבים שזקוקים לכלים כבדים, חזקים ואמינים.

.