יש הרבה סיבות מדוע לחצנו על המחשף ברגע נתון אבל אפשר לתמצת אותן לשתיים בלבד: כי "חשבנו" או "חשנו" שיש מולנו סצנה ששווה הנצחה.
חשנו וחשבנו, אם לא היה ברור, אלו שני דברים שונים שמהווים שתי גישות שונות לצילום. האחת אומרת: חשוב לפני שאתה חושף. השנייה גורסת, כפי שגם ברסון טוען: החשיבה היא דבר מסוכן והצילום הוא אינטואיטיבי, תוצאה של רגש שגורם לנו לחשוף. בהרבה מקרים, כשבוחנים את התמונות בדיעבד מתגלה שמה שנגלה לנו ברגע החשיפה או חלקיק רגע לפני החשיפה לא מתורגם כל כך טוב לפורמט הדו-מימדי של התצלום.
העידן הדיגיטלי שהוזיל את עלות התצלום בסך הכל השווה את כמות הקליקים שצלם חובב מבצע לזה שמקצוען מבצע ולזה שמקצוען ביצע גם בתקופת הפילם.
האומדן שלי של כ-3% תמונות טובות לאחר סינון נובע מהניסיון שלי ובחינה סטטיסטית של עבודות שלי אבל גם בבחינה של קונטקטים של צלמים אחרים. צלמים מקצועיים שפרסמו את הקונטקטים שלהם מראים לרוב בחירה של תמונה אחת עד שלוש מתוך רול של 36 או 24 תמונות. למעשה אנו לא רואים רולים שלמים שנגנזו, כך שאחוז הסינון יכול להיות נמוך בהרבה עבור צלמים מקצועיים, בעבר ובהווה.
חשנו וחשבנו, אם לא היה ברור, אלו שני דברים שונים שמהווים שתי גישות שונות לצילום. האחת אומרת: חשוב לפני שאתה חושף. השנייה גורסת, כפי שגם ברסון טוען: החשיבה היא דבר מסוכן והצילום הוא אינטואיטיבי, תוצאה של רגש שגורם לנו לחשוף. בהרבה מקרים, כשבוחנים את התמונות בדיעבד מתגלה שמה שנגלה לנו ברגע החשיפה או חלקיק רגע לפני החשיפה לא מתורגם כל כך טוב לפורמט הדו-מימדי של התצלום.
העידן הדיגיטלי שהוזיל את עלות התצלום בסך הכל השווה את כמות הקליקים שצלם חובב מבצע לזה שמקצוען מבצע ולזה שמקצוען ביצע גם בתקופת הפילם.
האומדן שלי של כ-3% תמונות טובות לאחר סינון נובע מהניסיון שלי ובחינה סטטיסטית של עבודות שלי אבל גם בבחינה של קונטקטים של צלמים אחרים. צלמים מקצועיים שפרסמו את הקונטקטים שלהם מראים לרוב בחירה של תמונה אחת עד שלוש מתוך רול של 36 או 24 תמונות. למעשה אנו לא רואים רולים שלמים שנגנזו, כך שאחוז הסינון יכול להיות נמוך בהרבה עבור צלמים מקצועיים, בעבר ובהווה.
אישית, אני חושב שעדיף לחשוף ואח"כ למחוק או לגנוז מאשר לתהות אם התמונה תצא טובה ובדיעבד לפספס תמונה מנצחת. הצילום הדיגיטלי מאפשר לנו לצלם על בסיס אינטואיציה ומבלי לחורר לנו את הכיס. אני חושב שזאת מעלה ולאו דווקא מגרעה הצילום הדיגיטלי.
הבעיה מתחילה אחר כך, ביכולת או בחוסר היכולת של הצלם לבצע סינון אגרסיבי ורציני על מנת באמת להישאר רק עם התמונות הטובות. אצל חובבנים זה קשה יותר והתוצאה היא שאנו מוקפים במה שמכונה - פוטוזבל...
לגבי מחיקה או גניזה של החומר שנשאר על רצפת חדר העריכה - אני חושב שעם הוזלת עלויות מדיות האחסון חבל למחוק. לא אחת חוזרים לארכיון ומגלים תמונה שפתאום נראית לנו טובה שמשום מה פספסנו בעבר. זה יכול להיות בגלל שינוי גישה לצילום כחלק מהאבולוציה שלנו כצלמים, למשל הבנה שטשטוש תנועה זה לא דבר רע ומה שפסלנו בעבר מקבל ערך אחר בהווה.
סיבה נוספת יכולה להיות ניתוק הקשר המיידי לתצלום. הגישה המהירה שיש לנו היום לתמונות משפיעה על יכולת הסינון כי קיים עדיין קשר רגשי לרגע המצולם. בפילם, כשהיינו צריכים לחכות כמה ימים לתוצאות, הקשר הזה נחלש ויכולנו לעשות סינון אובייקטיבי יותר. לכן אני ממליץ תמיד לסנן תמונות ולערוך אותן רק למחרת יום הצילום ולא למהר לחזור הביתה למחשב (אם כי אני חוטא בכך בעצמי לעיתים). תמונה שנראית לנו טובה מייד לאחר הצילום יכולה להראות לנו פחות טובה יומיים אחרי וגם להפך - תמונה שבהתחלה אנו פוסלים, אחריי יומיים או שנתיים מתגלה לנו באור שונה. כך שלא רק שאני חושב שכדאי לשמור את כל התמונות שלא עברו סינון אלא ממליץ בחום לחזור אליהם מדי פעם...
הבעיה מתחילה אחר כך, ביכולת או בחוסר היכולת של הצלם לבצע סינון אגרסיבי ורציני על מנת באמת להישאר רק עם התמונות הטובות. אצל חובבנים זה קשה יותר והתוצאה היא שאנו מוקפים במה שמכונה - פוטוזבל...
לגבי מחיקה או גניזה של החומר שנשאר על רצפת חדר העריכה - אני חושב שעם הוזלת עלויות מדיות האחסון חבל למחוק. לא אחת חוזרים לארכיון ומגלים תמונה שפתאום נראית לנו טובה שמשום מה פספסנו בעבר. זה יכול להיות בגלל שינוי גישה לצילום כחלק מהאבולוציה שלנו כצלמים, למשל הבנה שטשטוש תנועה זה לא דבר רע ומה שפסלנו בעבר מקבל ערך אחר בהווה.
סיבה נוספת יכולה להיות ניתוק הקשר המיידי לתצלום. הגישה המהירה שיש לנו היום לתמונות משפיעה על יכולת הסינון כי קיים עדיין קשר רגשי לרגע המצולם. בפילם, כשהיינו צריכים לחכות כמה ימים לתוצאות, הקשר הזה נחלש ויכולנו לעשות סינון אובייקטיבי יותר. לכן אני ממליץ תמיד לסנן תמונות ולערוך אותן רק למחרת יום הצילום ולא למהר לחזור הביתה למחשב (אם כי אני חוטא בכך בעצמי לעיתים). תמונה שנראית לנו טובה מייד לאחר הצילום יכולה להראות לנו פחות טובה יומיים אחרי וגם להפך - תמונה שבהתחלה אנו פוסלים, אחריי יומיים או שנתיים מתגלה לנו באור שונה. כך שלא רק שאני חושב שכדאי לשמור את כל התמונות שלא עברו סינון אלא ממליץ בחום לחזור אליהם מדי פעם...
הערת העורך
אולי זה נאיבי מצדי, אבל שיעור "הצלחה" של 3% נראה בעיני נמוך מאד. זה תלוי כמובן במטרת העבודה: לא כל מה שאנחנו מצלמים נועד להצגה ברבים ולעתים קרובות אנחנו יוצרים תצלומים פונקציונאליים וחסרי כל ערך "יצירתי". עם זאת, במקרים בהם יש לנו כוונה "אמנותית" הייתי מצפה (מעצמי) ל-20% לפחות. מובן שזה עניין סובייקטיבי שקשור להרגלי העבודה, לז'אנר ולנושא המצולם.
בעניין דחיית העבודה על התצלומים אני מסכים לחלוטין. מוטב להניח להם "לישון" במשך כמה ימים כדי לבחון אותם באופן שקול ומרוחק יותר.
.
אם רוצים לקלקל מישהו שמצלם טוב בצורה אינטואיטיבית, יש שתי דרכים לעשות זאת. אחת היא ללמד אותו חוקים בצילום ולהגיד לו לחשוב לפני כל חשיפה, והדרך השניה היא לבקש ממנו להסביר בצורה טכנית כיצד הוא מצלם.
השבמחקלא בכדי ברסון אמר שחשיבה היא דבר מסוכן.
אני רק אסייג זאת, זה מסוכן למי שיודע לצלם כמו שברסון יודע, אינטואיטיבית.
ובמקרה גם הבאתי קישור לכתבה מעניינת בנושא אינטואיציה בפוסט שכתבי "על צילום ומיון אפרוחים"
שאול, שיעור הצלחה של 3% הוא נכון למצבים שבהם יוצאים "לעבוד" והוא מדוייק יותר לסגנון צילום ספונטני שלא מבויים או מתוכנן לפרטי פרטים. גם כשיש תכנון כלשהו לא תמיד דברים יוצאים פועל כפי שרוצים.
השבמחקבצילום מבויים ומתוכנן אני מעריך ששיעור ההצלחה קופץ לאזור ה 30% אבל זה לא בגלל שצלם לא יודע לא לצלם אלא בגלל שמתבצע "מחקר" של הסצנה, מצלמים מזויות שונות ומרחקים שונים ובעומקי שדה שונים. בסופו של תהליך הצלם יכול להשאר גם עם 99% תמונות טובות אבל כשצריך רק אחת בסופו של יום הרי שחוזרים אל ה 3%.
צריך לזכור ש
- רק תמונה אחת תכנס לעיתון עבור הכתבה
- רק תמונה אחת תופיע בפרסומת
- רק תמונה אחת יכולה לייצג סצנה אחת
זה משהו שצלמים חובבים הרבה פעמים לא מבינים ואנו צריכים לשבת מול גלריות של 20 תמונות של אותו דבר...
חלק מהסינון הנכון הוא לחתוך בבשר ולוותר בצורה כואבת (בהתחלה בכל מקרה) גם על תמונות טובות בגלל שיש אחת שהיא פשוט טובה יותר.
זה תהליך לא קל והוא אף קשה יותר למשל שעובדים על סדרה/פרוייקט שבסופה של תקופת עבודה יש מאות צילומים שעברו סינון אבל עדיין צריך לזקק לכמה בודדות או עשרות בודדות במקרה של ספר.
הייתה לי תקופה שניסיתי לחשוב לפני הצילום, הייתי חוזר הביתה אחרי יום צילומים (6 - 8 שעות ברחוב) עם 30-40 תמונות, אחוז הסינון עדיין עמד על 3%. בהתחלה חשבתי/הרגשתי שאני עובד נכון, כי כהה מצלמים באמת, לא יורים לכל עבר סתם... אבל לאט לאט הרגשתי שאני מפספס סיטואציות טובות כי החשיבה האטה את זמן התגובה שלי. היום אני מצלם יותר על פי אינטואיציה, אני חוזר אחרי יום צילומים מוצלח עם כמה מאות תמונות. אחוז הסינון הראשוני עדיין נשאר על סביבות ה 3% אבל היום אני הרבה יותר ביקורתי כלפי עצמי ומה שאני מפרסם נמצא באחוז הרבה יותר נמוך... בין 1% לחצי אחוז ממה שאני מצלם. אני לא מסתכל יותר על אחוזי הצלחה או על נפח הדיסק הקשיח שלי, זה עלול לקחת את הצלם למחשבות מוטעות לגבי טיב עבודותיו. בסרטון הראיון עם ברסון שצירפתי בתגובה הקודמת, אומר ריצ'רד אבדון בפתיח שאם צלם מסיים קריירה עם 5 - 10 תמונות טובות אז מצבו הוא טוב. נמשמע אבסורדי אבל אם נחשוב על כך זה נכון. יש מעט צלמים "גדולים" שאנו זוכרים יותר מ 5 תמונות שלהם. את הטענה הזאת גם שמעתי מעוד כמה וכמה צלמים מקצועיים שנחשבים לגדולים. אני לא חושב שאפשר בכלל לחשב מהו האחוז שמייצגים אותם חמש תמונות ביחס לתמונות שצולמו במהלך הקריירה... וויליאם קליין אמר שנניח שאנו מכירים 125 תמונות של צלם ובממוצע הם צולמו ב 1/125 שנייה הרי שכל הקריירה של הצלם מסתכמת בשניה אחת בודדת.... איזה אחוז זה מאורך חייו של הצלם?
אני מכיר את הציטוטים האלה ולא מתייחס אליהם ברצינות יתרה. יש להבדיל בין עבודות אייקוניות שמגדירות קריירה, תצלומים שנבחרים כאילוסטרציה לכתבות עיתונאיות, תצלומים שמקבלים תשבוחות אקראיות ברשת ותצלומים שאנחנו אוהבים. אילו הייתי "זורק" 97% או אפילו 90% מהתצלומים שאני יוצר (כלומר קובר אותם בספריה כלשהי בדיסק הקשיח מבלי כוונה ספציפית להשתמש בהם באופן כלשהו) - אני חושב שהייתי מפסיק עם התחביב הזה.
מחקאני כנראה מצלם הרבה פחות ממך. התפוקה הנוכחית שלי עומדת על כ-50 חשיפות בשבוע (אלא אם כן אני מצלם עבור מישהו אחר). בקיץ התפוקה שלי אפסית. אני לא "חושב" לפני שאני חושף (השתמשתי במלה לא טובה בפוסט של אתמול), אבל אם אינני חש פריים טוב אני פשוט נמנע מלצלם. כשאין לך מה לומר מוטב שתשתוק.
אין דרך "נכונה". אני מניח שכל אחד מאיתנו פיתח לו דרך עבודה שמתאימה לו.