מה יקרה אם נשמור במחשב / נעלה לתצוגה ברשת רק תצלומים שאנחנו אוהבים עד כדי כך שהיינו מדפיסים אותם ותולים על אחד מקירות ביתנו? לצעד כזה יהיו השלכות מיידיות על הצילום שלנו.
סביר להניח שכמות התצלומים שאנחנו יוצרים תרד במידה ניכרת. כמה אתם חושפים? כמה תצלומים יצרתם בטיול האחרון שלכם? אני מניח שהממוצע עומד על כמה מאות טובות, אולי אפילו אלף. כמה מן התצלומים האלה הגיעו לשלב של עיבוד? שלושים? ארבעים? כמה מהם הדפסתם במימדים העולים על 10X15 סנטינטרים? לכל היותר שלושה או ארבעה. אתם מבינים לאן אני חותר. רוב התצלומים שלנו, לפחות שמונה מכל עשרה, אינם ראויים כלל לתצוגה. הם בבחינת זבל דיגיטלי שממלא את המחשבים שלנו, אבל מאחר שכבר יצרנו אותם אנחנו שומרים אותם ב"ארכיון" ואפילו מגבים אותם. אולי פעם נזדקק לתצלום כלשהו מסיבה כזו או אחרת. ובכן, האמת המרה היא שלא נזדקק לאף אחד מהם. הם לעולם לא ימלאו אותנו בחדווה כמו התצלומים הנבחרים שלנו. לעולם לא נתגאה בהם ולא נציג אותם לראווה. לא, אינני מציע לכם למחוק אותם. מה שנעשה נעשה. השאלה שאני שואל פשוטה: מדוע צילמנו אותם? הרי ברוב המקרים עוד לפני שחשפנו היה ברור לנו שהתצלום שניצור אחד יהיה דינו. כשכל פריים עלה לנו שקל או שניים היתה בנו מעט משמעת. חשבנו פעמיים לפני שחשפנו. זה מובן. האם העובדה שכיום המחיר השולי של התצלום הבודד אפסי שינתה משהו? האם יצירתו של תצלום "טוב", כזה שגורם לנו הנאה מיוחדת ופונה אל הרגשות/האינטלקט/המטען התרבותי שלנו הפכה לפונקציה של הסתברות סטטיסטית עם המעבר שלנו לצילום דיגיטלי? כמובן שלא.
היכולת להציץ בתצלום מיד לאחר החשיפה אמורה היתה להקטין את כמות התצלומים שאנחנו יוצרים: מרגע שהפקנו מן הסצנה שלפנינו משהו שמניח את דעתנו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להרפות מכפתור החשיפה ולתת למוחנו הקודח לנוח קמעא. ובכל זאת אנחנו ממשיכים. אולי בגלל משהו שקראנו באיזשהו בלוג או ספר. אולי משום שאנחנו אוהבים להביט בעולם בעין אחת דרך חלון קטן. אולי מפני שאנחנו אוהבים את מגע המצלמה בכפות ידינו ואת קול נקישת התריס. מניסיוני, האיכות נמצאת ביחס הפוך לכמות. על מנת לצלם היטב עלינו להישאר רעננים, פתוחים לראיה שלנו, ערניים לסצינה שלפנינו. כמעט בכל תצלום טוב יש הפתעה - מרכיב לא מתוכנן, קומפוזיציה שאיננה נעתרת לכללים, אינטראקציה בלתי צפויה בין שני אלמנטים בפריים. ההפתעות האלה מתרחשות לנגד עינינו כל הזמן, אבל אנחנו לא רגישים מספיק על מנת לצפות אותן מראש או אפילו לראות אותן. מדוע? מפני שהעין שלנו עייפה מהצצה ממושכת דרך העינית או מפני שאנחנו פה כדי לצלם משהו אחר או מפני שלא הספקנו למקד את העדשה ולקמפז מחדש. לכן אנחנו חוזרים אל הפעילות האגבית, המוכרת היטב, של העלאת גירה יצירתית. רק כך נוכל למלא את "המכסה היומית" שלנו. כן, גם אני אשם בזה לפעמים. מודה.
כשאני קורא פוסטים ישנים שכתבתי אני תמיד מיצר על נימת הטרוניה שעולה מהם. לא ידעתי שאני עד כדי כך נרגן. אז על מנת להימנע מעוד פוסט שכולו תוכחה, הנה תרופה להרגל המגונה של חשיפת היתר: רכשו לכם קופת חיסכון שבראשה חריץ דרכו אפשר לשלשל לתוכה מטבעות. כזאת למשל:
כעת, שלשלו לתוכה שקל אחד עבור כל תצלום שתפרקו לכונן המחשב שעל שולחנכם (כן, שקל. פחות ממחירו של תצלום בפילם, כך שעשיתי לכם הנחה). קחו לכם מן הקופה שני שקלים בתמורה לכל תצלום שתעלו לרשת ועשרה שקלים בתמורה לכל תצלום שתדפיסו. אני בטוח שבסוף השנה ישאר לכם סכום שיספיק להשתתפות בסדנת צילום נחמדה...
.
יש הרבה סיבות מדוע לחצנו על המחשוף ברגע נתון אבל אפשר לתמצת אותם לשתיים כי "חשבנו" או "חשנו" שיש מולנו סצנה ששווה הנצחה.
השבמחקחשנו וחשבנו אם לא היה ברור אלו שני דברים שונים שמהווים שני גישות שונות לצילום, האחת אומרת חשוב לפני שאתה חושף, השנייה כפי שברסון טוען - החשיבה היא דבר מסוכן והצילום הוא אינטואיטיבי, תוצאה של רגש שגורם לנו לחשוף.
אגב, ראיון נהדר עם ברסון ניתן לראות כאן:
http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=4ZSZLzGNPBQ
בהרבה מקרים, כשבוחנים את התמונות בדיעבד מתגלה שמה שנגלה לנו ברגע החשיפה או חלקיק רגע לפני החשיפה לא מתרגם כל כך טוב לפורמט הדו-מימדי של התצלום.
העידן הדיגיטלי שהוזיל את עלות התצלום בסך הכל השווה את כמות הקליקים שצלם חובב מבצע לזה שמקצוען מבצע ולזה שמקצוען ביצע גם בתקופת הפילם.
הערכה שלי של 3% תמונות טובות לאחר סינון נובע מהניסיון שלי ובחינה סטטיסטית של עבודות שלי אבל גם בבחינה של קונטקטים של צלמים אחרים, צלמים מקצועיים שפרסמו את הקונטקטים שלהם מראים לרוב בחירה של תמונה אחת עד שלוש מתוך רול של 36 או 24 תמונות. למעשה אנו לא רואים את הרולים שנגנזו לגמרי כך שאחוז הסינון יכול להיות נמוך הרבה יותר עבור צלמים מקצועיים, בעבר ובהווה.
אישית אני חושב שעדיף לחשוף ואח"כ למחוק או לגנוז מאשר לתהות אם התמונה תצא טובה ובדיעבד לפספס תמונה מנצחת. הצילום הדיגיטלי מאפשר לנו לצלם על בסיס אינטואיציה ומבלי לחורר לנו את הכיס. אני חושב שזאת מעלה חיובית ולאו דווקא שלילית של הצילום הדיגיטלי.
הבעיה מתחילה אחר כך, ביכולת או חוסר היכולת של הצלם לבצע סינון אגרסיבי ורציני על מנת באמת להישאר רק עם התמונות הטובות. אצל חובבנים זה קשה יותר והתוצאה היא שאנו מוקפים במה שמכונה - פוטוזבל...
לגבי מחיקה או גניזה של החומר שנשאר על רצפת חדר העריכה - אני חושב שעם הוזלת עלויות מדיות האחסון חבל למחוק. לא אחת חוזרים לארכיון ומגלים תמונה שפתאום נראית לנו טובה שמשום מה פספסנו בעבר. זה יכול להיות בגלל שינוי גישה לצילום כחלק מהאבולוציה שלנו כצלמים, למשל הבנה שטשטוש תנועה זה לא דבר רע ומה שפסלנו בעבר מקבל ערך אחר בהווה.
סיבה נוספת יכולה להיות ניתוק הקשר המיידי לצילום. הגישה המהירה שיש לנו היום לתמונות משפיעה על יכולת הסינון כי קיים עדיין קשר רגשי לרגע המצולם. בפילם כשהיינו צריכים לחכות כמה ימים לתוצאות הקשר הזה נחלש ויכולנו לעשות סינון אובייקטיבי יותר. לכן אני ממליץ תמיד לסנן תמונות ולערוך תמונות רק למחרת יום הצילום ולא למהר לחזור הביתה למחשב (אם כי אני חוטא בכך בעצמי לעיתים) תמונה שנראית לנו טובה מייד לאחר הצילום יכולה להראות לנו פחות טובה יומיים אחרי וגם להפך - תמונה שבהתחלה אנו פוסלים, אחריי יומיים או שנתיים מתגלה לנו באור שונה. כך שלא רק שאני חושב שכדאי לשמור את כל התמונות שלא עברו סינון אלא ממליץ בחום לחזור אליהם מדי פעם....