יום רביעי, 14 במרץ 2012

אם התמונות שאתה יוצר לא טובות מספיק...

אחת מאמרות השפר הידועות ביותר בז'רגון הצילומי מיוחסת ל-Robert Capa:
If your pictures aren’t good enough, you’re not close enough
קאפה (1913-1954) ייסד במידה רבה את הפוטוג'ורנליזם המודרני. דמותו נערצת עד היום ומהווה מודל לחיקוי בקרב זן מיוחד של צלמי עיתונות, הלא הם "צלמי המלחמות" (גם כשהם מצלמים בעיתות שלום הם נותרים במהותם צלמי מלחמה. אתם יודעים על מה אני מדבר). קראתי את האוטוביוגרפיה של קאפה. הוא היה הרפתקן עם מצלמה ביד, מכור לאדרנלין, אדם חסר סבלנות, אגוצנטרי ובודד. הוא נמשך לסיטואציה, לסכנה ולדרמה שבה. האנשים הבודדים שפעלו בסיטואציות שצילם עניינו אותו פחות. הם שימשו לו ניצבים, חסרי ערך בפני עצמם, אנונימיים. אתם מכירים את התצלום הזה:

Robert Capa, Loyalist Militiaman at the Moment of Death, Cerro Muriano, September 5, 1936
העניין שלנו בסיטואציה המתוארת בו הוא פלקאטי. האיש שמופיע בו אלמוני. קאפה מעולם לא טרח לברר מיהו אותו חייל שהנציח ברגע מותו, מהו סיפורו, האם השאיר אחריו ילדים? שירים? יומן? כל אלה לא עניינו אותו. מרגע שיצר את אותו תצלום דרמטי, אייקוני, סיים את עבודתו. אפשר להמשיך הלאה, אל החייל המת הבא.
אבל לאמרה של קאפה יכולה להיות משמעות נוספת. מה אם נחשוב על סוג אחר של קירבה, כזאת שאיננה פיזית בלבד? זה הרי יעשה את המשפט הזה נכון עוד יותר. ככל שנכיר את האנשים שאנחנו מצלמים כך התצלומים שלנו יהיו משמעותיים יותר, חזקים יותר (לפחות בעינינו ובעיני המצולמים) ו"טובים" יותר. אינני מדבר על צילום מבוים; אני מתכוון לאמון בין הצלם לבין המצולם. לאמפתיה. להומאניות. קחו למשל את הז'אנר המכונה "צילום רחוב": הכלל הראשון שלו הוא קירבה. על הצלם להימצא במרחק קטן ככל האפשר מהנושא האנושי שלו על מנת שזה יתפוס את מירב תשומת הלב בתצלום. שימוש בעדשה ארוכה לא יעבוד כאן. הוא יבטל את הרקע ובכך יוציא את נושא התצלום מהקשרו המרחבי. אבל האם הקירבה הפיזית היא ביטוי לקירבה אנושית? חוששני שלא. צילום הרחוב הוא בהגדרתו מציצני במקצת. הגיבורים שלו אנונימיים - דמויות אלמוניות בסיטואציה סביבתית שתפקידן למלא חללים בקומפוזיציה. תצלומי "רחוב" טובים יציעו למתבונן רמזים לאנושיות: הבעת פנים מעניינת, אינטראקציה בין שתי דמויות או אפילו ביטוי של רגשות, אבל האנונימיות תישאר בעינה. הקירבה הפיזית של המצלמה היא רק קירבה פיזית.

יצירת אמון היא אתגר. במיוחד כשלפניך אדם זר. אין די בטכניקות שמטרתן הסוואת כוונותיך: אולי הן יעזרו לך לתפוס סיטואציה ספונטאנית, אבל ערכו הרגשי של התצלום שתפיק יהיה קטן ברוב המקרים. אזור אומץ. צור קשר עין. פתח בשיחה קצרה. נכון, זה לא יהיה "צילום רחוב" לשמו. זה יהיה סתם צילום מעניין.

.

7 תגובות:

  1. "אם התמונות לא מספיק טובות אז אתה לא קרוב מספיק"
    מיכה ברעם הוסיף ואמר שאם אתה קרוב מדי אתה עלול לאבד את הפרספקטיבה שלך.
    בצילום עיתונות וצילום רחוב אתה כצלם לא רוצה להיות מעורב רגשית בסצנה, אתה לא רוצה להשפיע על הסצנה.
    אי אפשר להתקרב ולא להיות חלק מהסצנה אבל אתה כן רוצה להשפיע כמה שפחות. יש לפעמים אינטרקציה קלילה בין המצולמים למצלמה ולצלם אבל היא לא ברורה, דומה לאינטרקציה רגעית שתהיה לך עם בחורה שתעבור לידך ברחוב ותיגע בך קלות ותמשיך ללכת כשהיא משאירה שובל של ריח מבושם.

    בצילום דוקומנטרי זאת כבר גישה אחרת והצורך להתקרב הוא גם רגשי. ללא ספק העבודה תהיה חזקה יותר אם הצלם יכיר את האובייקטים שלו ותהיה לו דעה חזקה לגבי הסיפור המתועד.
    הצלם אדי גרלד חוזר ואומר בהרצאותיו שלא רק שצילום הוא לא אובייקטיבי אלא הוא חייב להיות סובייקטיבי על מנת שהוא יהיה חזק. כשלצלם יש דעה חזקה משל עצמו על הסיפור המתועד הוא אמנם יביא את הצד שהוא מזדהה איתו ולרוב לא נקבל את כל הסיפור, את שני הצדדים אבל הסיפור עצמו יהיה חזק, הצילומים יהיו חזקים יותר. הבעיה היא שהגישה הזאת מחלחלת גם לצילום עיתונות, אנחנו מכירים את מקרוב בכל נושא התיעוד של הסכסוך ישראלי-פלסטינאי.

    השבמחק
  2. אנונימי14.3.2012, 12:33

    שאול,

    אתה מודע לכך שהתמונה מזויפת\מבוימת נכון...
    http://en.wikipedia.org/wiki/Robert_Capa

    לא צילום ולא דקומנטרי.

    השבמחק
    תשובות
    1. השתכנעתי שהתצלום אותנטי:
      http://www.pbs.org/wnet/americanmasters/episodes/robert-capa/in-love-and-war/47/

      מחק
  3. מודע שיש מחלוקת לגבי התמונה וגם לגבי הדמות המצולמת אבל אין ידיעה ברורה שמדובר בצילום מבויים.

    אבל זה לא משנה לנושא הפוסט שלך וזה ההתקרבות לנושא. באותה מידה יכלת לבחור תמונה אחרת של קאפה...

    מעניין שכמעט בכל דיון סביב קאפה מעלים את האישיות שלו כאמצעי לתקוף את העבודות שלו ואת גישת הצילום שלו. אישית אני לא מבין את הקשר. אישיות האמן אף פעם לא מעניינת אותי והיא לא צריכה לעניין אף אחד אחר. זה שבנאדם יכול להיות חרא של בנאדם לא צריך להשפיע על דעתו של המתבונן לגבי היצירה. אגב, באופן דיי אבסורדי הרבה מהאמנים הגדולים שהראו רגישות רבה ביצירות שלהם הם אנשים דיי מזופתים בחיים הפרטיים שלהם... אנחנו לא מתחתנים איתם, רק מתבוננים ביצירה שלהם.

    השבמחק
    תשובות
    1. בדרך כלל יש קשר בין האישיות של אמן לבין יצירתו. לא תמיד, אבל בדרך כלל. בוודאי שלאורך זמן. קאפה לא היה אמן. לפחות, הוא לא ראה בעצמו כזה. הוא היה עיתונאי ברוחו, וגם זה משהו (רבים מהפוטוג'ורנליסטים בימינו אינם כאלה ואינם כאלה).
      דווקא אחיו הבכור של רוברט קאפה, קורנל, היה הצלם המוכשר שבין השניים.

      מחק
  4. אנונימי14.3.2012, 14:32

    לא ניתן להוציא את אישיות האדם מהקונטקסט.
    יצירת האומנות פעמיים רבות מייצגת את מחשבותיו של האמן ושואבת יצירתיות מעולם התוכן של האמן.

    השבמחק
  5. מחשבות האמן ואישיותו אלו שני דברים שונים.
    משורר יכול לכתוב שיר אהבה ענק אבל לבגוד באישתו כל ערב עם מישהי אחרת...

    אולי אישיות זאת לא המילה הנכונה וצריך להשתמש במושג אופי.

    אנו עדים לתופעה בשנים האחרונות של האדרת שם הצלם על פני העבודות, היכולת של הצלם להביא את התמונה יותר מרשימה אותנו מהתמונה עצמה. רואים את זה בעיקר בתחום הפוטוז'ורנליזם, אנחנו נראה תמונה של גופות ונתפעל מיכולת הצלם להגיע ולצלם את זה יותר מהטרגדיה המצולמת.
    גם במקרה של קאפה נתפשים לאמרה הזאת שלו, לצילום הספציפי הזה ולאופי שלו ומפספסים היקף עבודה (איך מתרגמים body of work?) דיי מרשים גם מעבר לצילום מלחמות.

    השבמחק

Google Analytics Alternative