אחת העצות הנפוצות של אמנים מצליחים לעמיתיהם הצעירים הנמצאים בראשית דרכם היא "צור עבור עצמך".
זהו שקר. האמנות בכללותה תלויה בכך שמישהו יקשיב לה, יתבונן בה או יקרא אותה. היא בבסיסה ציבורית, לא פרטית. המוטיבציה של כל אמן היא להותיר את רישומו על האנושות או לפחות לזכות בהכרה, באישוש, בליטוף. אנחנו זקוקים לזה על מנת לשרוד, לא פחות. אסביר: צרכיו הבסיסיים ביותר של האדם הם מזון, מים, קורת גג וסקס. קיומו של כל אחד מהם הכרחי לשרידותנו האישית ולהמשך קיומה של האנושות. המוטו הבסיסי הוא: הישאר בחיים. והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להשתייך לקבוצה. זוהי אסטרטגיית הישרדות ממדרגה ראשונה. היא משותפת לרוב האורגניזמים.
כיום איננו צריכים עוד לחשוש מדובים שוכני מערות, אבל עדיין לא נגמלנו מהצורך הפסיכולוגי העמוק להשתייך. אנחנו משוכנעים שלא נוכל להתקיים ללא "הקבוצה". דחיה רגשית או חברתית עלולה להיות טראומטית עבורנו ממש כמו פציעה פיזית. אנחנו זקוקים לאהבה.
כוח המשיכה של הקבוצה חזק כל כך עד שלעתים קרובות אנחנו נזהרים יותר מדי מחריגה מן הכללים המאגדים שלה. אנחנו חוששים לפרוץ את הקונצנזוס אפילו אם החשש הזה יוצר בנו קונפליקטים ומחולל בנו דיסוננס קוגניטיבי. עצות כמו: "היה נאמן רק לעצמך" או "התעלם מביקורת" נותרות בגדר רעש רקע מפני שהליכה בדרך הזאת מקרבת אותנו אל פי התהום ואין בנו התעוזה לדבוק בה. למעשה, אינקובציה ממושכת ברחם החם והמוגן של הקבוצה היא תנאי מוקדם לפריצת הדרך הפסיכולוגית הדרושה לשם חיים אמנותיים עצמאיים. אנחנו נתונים בתוך תרבות מסועפת, רשת ענפה של "שבטים" וכל שעלינו לעשות על מנת לקבל אהבה די צרכנו הוא לבחור בשבט המתאים לטמפרמנט ולערכים שלנו, ולקיים את כללי ההתנהגות שלו. החיים "בחוץ" בודדים, מסוכנים ומפחידים.
כיום הקבוצה היא מושג רחב יותר מאשר היה אי פעם. היא חובקת עולם, פשוטו כמשמעו. שוב איננו מכירים את החברים האחרים בה ולמען האמת, למרבה האבסורד, איננו חשים צורך להכירם. די לנו בידיעה שהם נאמנים למספר מצומצם של "עיקרי אמונה" משותפים שמלכדים את המוני חברי הקבוצה. האופי הווירטואלי של הקבוצות מונע מהן להתפתח: בהיעדר יחסים חברתיים אמיתיים, "עיקרי האמונה" הופכים חשובים יותר מן החברים היוצרים אותן. הנאמנות לאותם ערכים פרימורדיאליים סביבם נוצרה הקבוצה מגדירה את חבריה גם אם אותם ערכים שוב אינם רלוונטיים. הדינאמיקה הזאת מזכירה במידה מסויימת את הקשיים הכבירים העומדים בפני תאגידים עסקיים שנדרשים יום אחד לכנס את בעלי המניות שלהם על מנת לקבל החלטות על שינויים במבנה הבעלות או בערכים הארגוניים שלהם. מצד שני, היא אינה שונה בהרבה מן הדתות הגדולות, שהולכות ומאבדות את הקשר שלהן עם המציאות המודרנית, אבל חסרות את היכולת להשתנות באופן יסודי.
כעת, לאחר שליבנו כמה דברים שברומו של עולם, נחזור לענייני הבלוג ונשאל: עד כמה תלויה התפתחותו של צלם צעיר בהשתייכותו לקבוצות וירטואליות? אני חושב שלא אחטא בהכללה גסה מדי אם אומר שהצלם החדש בן זמננו עסוק בדו שיח מתמיד עם הרשת. הוא יונק ממנה מידע טכני, רעיונות והשראה ליצירתו. קבוצות וירטואליות של צלמים זמינות כל כך ומזמינות כל כך עד שסביר מאד להניח שהוא ימצא את עצמו משתתף באופן פעיל באחת מהן, או ביותר מאחת, זמן קצר לאחר שגמלה בלבו ההחלטה להתייחס לתחביב שלו באופן "רציני". אבל הקבוצה הווירטואלית, כפי שהסברתי למעלה, היא מלכודת דבש. היא תעניק לך חום ואהבה, תלטף אותך ותדריך אותך בדרכך כל עוד תישאר נאמן לעקרונות המנחים שלה. נסה לחשוב אחרת, ליצור משהו מאתגר - ומיד תקבל מכה מכאיבה על היד. העניין הוא שקבוצות רבות, בוודאי אלה שמקדמות בברכה צלמים מעוטי ניסיון, "מקדשות" את הפניה אל המכנה המשותף הרחב ביותר ועוסקות בשאלות ה"איך". קבוצות כאלה מצמיתות את היצירתיות של הצלם ומשיתות עליו מגבלות רעיוניות ואסתטיות. הצלם הצעיר, שהניסיון העצמאי שלו דל למדי, נוטה לקבל על עצמו את ערכיה של הקבוצה ומאוחר יותר אף יגן עליהם בקנאות מול כל ניסיון לערער עליהם (זה כוחו של הדיסוננס הקוגניטיבי), לקול תשואות החברים.
הצרה היא שהאמנות, למרות פנייתה אל הכלל, מקורה אינדיווידואליסטי. יצירה ששואבת את השראתה ממקורות חיצוניים בלבד, תהיה אסתטית וקומוניקטיבית ככל שתהיה, איננה אמנות. על מנת ליצור אמנות זקוק אדם לבסיס רגשי, רעיוני, אתי ותרבותי משלו.
למרבה האירוניה, העצה "צור עבור עצמך" היא עצה טובה למרות השקריות שלה. זהו אידיאל. בלתי ניתן להגשמה אמנם, אבל כזה שראוי לפחות ללכת לאורו. הייתי מנסח את העצה הזאת אחרת:
היה כן עם עצמך.
הבט פנימה לפני שתביט החוצה.
אל תתגונן. אל תצטדק. אל תשוויץ.
בשמחה אחלוק על דעתך :-)
השבמחקבעיקר מפריעה לי ההתייחסות לאמירה כאל "שקר" במקום "אידיליה"
הרי אין עולם אידאלי, אבל האם החינוך לשאיפה לעולם אידילי היא "שקר" או רמיה של המחנך?
אנו זקוקים לאהבה ולהערכה, יותר ממה שאנו מוכנים להודות, יותר ממה שאנו היינו רוצים לחשוב על עצמנו.
ממליץ לקרוא על פסיכולוגיה חברתית, למי שלא מכיר, כאן: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13623
בקצרה, הנטיה שלנו היא "להתיישר" לפי הקבוצה.
ברור לי שזה בלתי נמנע לפחות עד גבול מסויים, אבל האם ייעודו של האומן למצוא חן בעיני הקבוצה או (כפי שאני חושב) למצוא איפה נגמרת הקבוצה ואיפה הוא מתחיל...
אומנים הם ראי לקבוצה, אבל ראי משקף את הקבוצה בלי להיות חלק ממנה, הוא שונה ממנה מהותית, עומד מנגד... ראי שהוא חלק מהקבוצה אינו יכול לשקף אותה.
כן, כולנו ניזונים מהקבוצה, צריכים אותה, נשענים עליה רוצים להשתייך לה ולבעוט בה בו זמנית. ונכון גם שאלו שבועטים בקבוצה בסוף מתאגדים לקבוצת הבועטים... שהיא קבוצה אחרת.
יש כאן פרדוקס - האומן רוצה להיות נבדל ושונה מהקבוצה, אבל רוצה שיעריכו ויאהבו את עבודתו.
רוצה להוכיח את החברה ובאותו זמן שהחברה תקבל אותו. קשה לעבוד בואקום ואולי הנורא מכל, אם ייצרת החברה לא קבלה או אימצה את עבודותיך, אין לך הצדקה קיומית כאומן. לא תשנה ולא תשפיע אם לא יקבלו אותך אבל אם תיצור לפי החברה - לא תשנה ולא תשפיע...
לסיכום החרטטנות - החינוך ליצרה עצמאית שאינה תלויה בחברה הוא אידאל בלתי מושג, אבל יש לשאוף להתקרב אליו, זה לא שקר, זאת אידאה.
אני מסכים אתך לגבי הסמנטיקה כמו גם עם הניתוח שלך.
מחקאני חושב שמה שמפריע במיוחד בקבוצות האינטרנט זו הסנטטיות שלהן. אין מגע בלתי אמצאי וזה מורגש בתוצאה.
השבמחקתודה על הפוסט המעניין, שאול.
השבמחקגרם לי להבין, בדיעבד, שכן הצלחתי לראות מתי הקבוצה שלי נגמרת ומתי אני מתחיל.
למדתי המון מהקבוצה ואני עדיין חוזר לבקר בה; זה מרגיש קצת כמו "לחזור לבקר את הבית בו גדלתי", אמנם כבר לא מעלה עבודות לביקורת באותה תדירות.
כאשר אני כן מעלה, זה תמיד בהרגשה שכן אתייחס לנאמר, אך זוכר לא לבטל או לאבד את עצמי בדרך...
תודה,
שלומי.