החיישן השחור לבן: חסרונות, יתרונות ומי צריך את זה בכלל?

השמועות מדברות על כך שלייקה, היצרנית הוותיקה והאקסקלוסיבית של ציוד מכאנו-אופטי, עתידה להכריז בעשרה במאי על מצלמה חדשה ובה חיישן חסר מטריצת צבעים. משמעות הדבר שהמצלמה הזאת תוכל להפיק תצלומים מונוכרומטיים בלבד. זה נראה מוזר: מי ירכוש מצלמת שחור לבן בעשור השני של המאה ה-21? זאת אפילו לא שאלה של מחיר (לא שהמצלמה הזאת, אם אכן תופיע, תהיה זולה). באופן פרדוקסלי, אם ברצונך ליצור תמונות מונוכרומטיות כדאי שחומר הגלם שלך יהיה צבעוני. התצלום הצבעוני מאפשר גמישות רבה בהמרה למונוכרום, שכן ניתן להשתמש בגוון כבמשתנה רציף שעל פיו תוגדר הטונאליות של התמונה המונוכרומאטית. ניתן להקצות לכל אחת משכבות הצבע משקל משלה, שיבוא לידי ביטוי בדרגת הבהירות של כל גוון בתמונה המומרת. הדבר דומה לשימוש בפילטרים הצבעוניים אותם הרכבנו על העדשות בימי קדם כשצילמנו על גבי פילם שחור לבן. כל צלם מתחיל ידע שפילטר אדום מכהה את השמיים ומגביר את הניגודיות ביניהם לבין העננים בימי הקיץ. כשצילמנו פורטרטים נהגנו להשתמש בפילטרים ירוקים שהדגישו את השפתיים בפני המצולמים והכהו במקצת את העור. פילטרים כתומים שימשו על מנת להקטין את השפעות האובך על הקונטרסט בתצלומי נוף ובעת שימוש בעדשות טלה-פוטו ולחילופין, פילטרים כחולים נועדו לקבלת תצלומים מעורפלים במקצת.

תצלום צבעוני

המרה עם הדמיה של פילטר אדום

המרה עם הדמיה של פילטר ירוק

הפילטרים הצבעוניים ששימשו בצילום שחור לבן היו גסים למדי. לא ניתן היה לשלוט במידת ההשפעה שלהם על התצלום ורק צלמים מנוסים מאד ידעו לצפות מראש כיצד תיראה התוצאה. כלי העיבוד הדיגיטליים המצויים בידינו כיום משוכללים לעין שיעור: לא רק שאפשר לקבוע את עוצמת האפקט, אלא שניתן לדמות "ערבוב" של פילטרים בצבעים שונים וליישם את השפעתם רק בחלקים נבחרים של התמונה.

חיישן חסר מטריצה צבעונית יהיה שחור לבן ברמה הבסיסית ביותר: אפילו קבצי ה-RAW שהוא יפיק יחסרו את נתוני הצבע. הערכים הטונאליים של התצלומים ייקבעו על פי ערכי הבהירות של הסצנה המצולמת ואם ירצה להשפיע עליהם, יאלץ הצלם לחזור לימי הפילטרים הצבעוניים הפיזיים. מכאן יוצא שלא רק שמצלמה כזאת לא תוכל לצלם בצבע, אלא שאפילו התצלומים המונוכרומטיים שהיא תפיק יהיו, לפחות באופן בסיסי, קשיחים יותר מאשר אלה שניתן להשיג במצלמה צבעונית וקשים יותר למניפולציה. ובכל זאת, למצלמה כזאת יהיו גם שלושה יתרונות מהותיים על פני כל מצלמה קונוונציונאלית:

• רמת הפירוט של החיישן תהיה גבוהה מאשר זו שמאפיינת חיישנים "צבעוניים" בעלי מניין מגה-פיקסלים דומה: ראשית, חיישן שחור לבן ימנע את הצורך בפילטר AA ושנית, חסרונן של שכבות הצבע ימנע את הצורך באינטרפולציה (אותו תהליך המכונה de-mosaicing).
• רמת הרעש הדיגיטלי בערך רגישות נתון תהיה נמוכה יותר ויהיה קל יותר "לנקות" ממנו את התמונות (היעדר רעש כרומאטי).
• הטווח הדינאמי האפקטיבי של החיישן יהיה גדול יותר עקב הסרת המגבלה הנובעת מרגישותו הדיפרנציאלית של הסיליקון לאורכי גל שונים.

כתבתי שהיתרונות האלה יהיו מהותיים, אבל האם הם יהיו גם שימושיים? אינני סבור כך. כיום אפשר להשיג תוצאות מצוינות גם במצלמות הקונוונציונאליות והשיפורים הצפויים באיכות התמונה ישארו אקדמיים. רק פרפקציוניסטים חסרי תקנה וטכנולוגים מובהקים יטרחו ולו לחפש את ההבדלים בפירוט, בטווח הדינאמי ובנקיון הקבצים מרעש אלקטרוני.

ואף על פי כן יימצאו רוכשים רבים למצלמה הזאת. אלה יכללו כמובן את אותם בעלי ממון משוגעים לדבר שלא יוכלו לסבול את קיומה של מצלמת לייקה שאינה נמצאת ברשותם. אחרים – כבר דיברתי עליהם למעלה – יזדקקו ליתרונות האובייקטיביים שחיישן שחור לבן עשוי להציע, אפילו אם הם בעיקר תיאורטיים, לצורך שלוותם הנפשית. ויהיו גם אותם אמנים שמחכים מזה זמן רב לתחליף הדיגיטלי של פילם שחור לבן. צלמים כאלה זקוקים למגבלות שמצלמה כזאת תציע להם על מנת שיוכלו למקד את התהליך היצירתי שלהם בדברים החשובים. אני יודע שזה נשמע מופרך (הרי אפשר "להורות" לכל מצלמה שתפיק תמונות מונוכרומטיות), אבל עבור אחדים מאיתנו, שאינני נמנה איתם, יצירה של אמנות אמיתית דורשת מגבלות אמיתיות. אני מבין את זה ומכבד אותם עד מאד.
לעתים אנחנו נתקלים בצלם המשתמש בציוד שאיננו נכלל בזרם המרכזי, אם זו מצלמה קומפקטית, עדשה מיושנת, מצלמת פילם או מצלמה לומוגרפית (ובעתיד אולי מצלמת שחור לבן דיגיטלית). אנחנו מתפתים לרמוז לו בעדינות שהגיע הזמן לעבור הלאה, שהכלים החדשים ירחיבו את מרחב האפשרויות שלו מעל ומעבר לזה שעומד לרשותו, שהעולם עובד אחרת. כל כך קל לנו להניח שאותו צלם חולק איתנו את אותם צרכים. איך יכול להיות אחרת? ובכן, לפעמים אנחנו לא מבינים. וזה בסדר גמור. יחי המגוון.

André Kertész, Carrefour, Blois, 1930

.