בין קישוט לאמנות: האוטוריטה

מה עושה יצירה לטובה בעינינו?

זאת שאלה גדולה. כמעט כמו לשאול "מהי אמנות", או לחילופין – "מהי אהבה". אני מניח שהתשובה לשאלה הזאת מסובכת ומשתנה מאדם לאדם, אבל בכל זאת אנסה להיכנס לעובי הקורה. על יצירה טובה "לשוחח" אתנו: התוכן שלה צריך ליצור בנו תגובה רגשית והמאפיינים הצורניים שלה צריכים להתייחס באופן כלשהו לאותו תוכן מצד אחד ולתרבות ולהיסטוריה של המדיום מצד שני. כל יצירה – יהיו אלה ציור, פסל, שיר, נובלה, יצירה מוזיקלית, סרט קולנוע, תצלום, קטע מחול, מיצג או מדיום יצירתי שעדיין לא הומצא – מורכבת מן המשולש הזה: תוכן, עטיפה והקשר תרבותי. אני מדגיש זאת מפני שקיומם של שלושת המרכיבים האלה ביצירה כלשהי איננו עושה אותה "טובה" יותר או פחות. היא מאפיינת כל יצירה. הייתי אומר אפילו שיצירה בה לא ניתן ביטוי לכל המרכיבים האלה, אם במודע ואם לא, איננה יצירה שלמה. אם נתמקד בצילום, הרי שתצלום כזה, למשל:

איננו יכול להיחשב ל"יצירה". נכון, הוא אסתטי. אפילו משובב נפש עבור חלקנו. כשאנחנו מתבוננים בו אנחנו יכולים לחוש בדקירת האוויר הקריר, באיוושת הרוח ובריחה הטרי של האדמה. אבל אין בו ערך מוסף. אין לו "אריזה" ייחודית ואין בו התייחסות תרבותית או היסטורית. היוצר (במקרה זה אני) לא תרם לתצלום הזה דבר. הוא לחץ על כפתור ובזה סיים את חלקו. הערך שלו דקורטיבי בלבד. זה בסדר גמור כמובן. תצלומים רבים אינם נוצרים אלא כדי לשמש כקישוט. אבל אנא, אל תטענו שאלה יצירות אמנות.

היכן נמצא הגבול בין האורנמנט לאמנות? כיצד אפשר לדעת? ובכן, מה שאני מחפש בתצלומים הוא אוטוריטה: טביעת אצבע אנושית וספציפית. התצלום שלמעלה הוא פלגיאט. העתק ותו לו. אמנות, לעומת זאת, תלויה בסימביוזה בין הנושא לבין הצלם: "תפקידה" של הסצנה בתהליך הזה הוא לשמש חומר גלם, מין לוח חלק שגם אם נבחר בקפידה, ואפילו אם הורכב במיוחד עבור התצלום, איננו יכול לעמוד בפני עצמו. "תפקידו" של הצלם הוא למזוג לתוך הסצנה את רגשותיו ואת מחשבותיו. לשרטט בה קווים, לחרוץ בה חריצים, לקמט אותה וליצור אותה מחדש בצלמו ובדמותו. הצלם זקוק לסצנה שמולו והסצנה זקוקה לו. אין להם קיום נפרד ביצירת אמנות.

בסוגות אחרות של אמנות זה מובן מאליו: הצייר זקוק לבד, למכחול ולצבעים על מנת ליצור משהו פיזי. הפסל זקוק לחומר. המשורר זקוק למלים. המלחין זקוק לתווים. הצלם, לעומת זאת, איננו זקוק לדבר. אבל אם לא ישקיע מעצמו בתהליך הצילום התוצאה תהיה מקבילה להקלטה של ציוצי ציפורים: היא אולי נעימה לאוזן, אבל זאת לא מוזיקה.

התצלום הבא נוצר באותו מקום בו צולם זה שלמעלה, אם כי בזמן אחר.

כבר איני זוכר מה חשתי כשצילמתי אותו, אבל כשאני מתבונן בו אני חש שהוא קומוניקטיבי יותר (ככל שתצלום נוף יכול להיות קומוניקטיבי). יש בו איכות מסויימת שאינה נובעת מן הסצנה המצולמת בלבד. השקט שלו עמוק יותר. הצלילות שלו אינה רק צלילות האוויר אלא צלילות הדעת. אינני יכול להגדיר בדיוק את המרכיב שמבדיל בין שני התצלומים, אבל הוא שם. האם גם אתם חשים בזה?

האמצעים העומדים לרשות הצלם כדי לבטא את האוטוריטה שלו על הסצנה שהוא מצלם דלים. המכאניזם הצילומי איננו עשיר כמו סוגות אמנותיות אחרות. להיפך, הוא מתאפיין בנוקשות רבה. כתוצאה מכך קשה הרבה יותר לצלם יצירת אמנות מאשר לצייר אותה. הצלם יכול "לשחק" בחמישה פרמטרים על מנת להשפיע על התחושה של התצלום: נקודת ההשקפה, הפרספקטיבה הליניארית, התזמון, ההתפלגות הטונאלית ויחסי החדות והטשטוש. אם נקודת המוצא שלך היא טכנית הרי שזה המון. קיים אינסוף אפשרויות של קומבינציות בין חמשת הפרמטרים האלה והשליטה בכולם בעת ובעונה אחת כמעט בלתי אפשרית (הבחירה האופטימלית בנקודת ההשקפה לבדה דורשת לימוד ותרגול שעלול להימשך שנים רבות). אבל אם הגישה שלך יצירתית הרי שבמצבים רבים תיתקל בקיר. למשל, הצילום אינו מתאים במיוחד לביטוי של אבסטרקציה או של מטאפורה או של ריתמוס. לעומת זאת, הצילום מתאים מאין כמוהו להקפאה של רגעים. האם אנחנו יודעים להפיק את המירב מן המדיום הזה? אני סבור שלא. מדוע אנחנו מתרכזים בגיאומטריה של התהליך היצירתי ומזניחים את ההיבטים הטמפוראליים שלו? אולי מפני שקל לנו יותר להבין אותה? מפני שהיא נענית ביתר קלות לכללים מתמטיים ליניאריים? כל תצלום הוא מפגש של מקום וזמן, אבל גם של הלך רוח ושל טמפרטורה ושל קול וריח. וכמובן של אור. האם אנחנו יודעים להביא לידי ביטוי את כל אלה בתצלומים שלנו? עלינו לפתח לנו קוד ספציפי שבכוחו לתרגם טמפרמנט לשפה ויזואלית. למשל: טמפרטורה גבוהה = קונטרסט נמוך, רעש = טונאליות כהה, אינטימיות = שדה רדוד, ביקורתיות = נקודת השקפה גבוהה וכיו"ב. כל עוד אין בידינו אוטוריטה על הצילום שלנו נמשיך ליצור בעיקר דקורציה. לא אמנות.

.