בין אדם ומכונה

הבלוג המצוין The online photographer הפנה את תשומת לבי למאמר קצר שפרסם המוזיקאי Brian Eno בעיתון Wired לפני כמעט 12 שנים. האמן בילה יום עבודה באולפן ההקלטות המשוכלל בעולם (נכון לאותה תקופה) ופרש את משנתו על היחסים בין האמן לבין הכלים שלו. מומלץ מאד לקרוא את הרשימה במלואה. היא לא ארוכה.

לפניכם כמה שלדי-רעיונות מתוך המאמר. הם מתייחסים למוזיקה, אבל רלוונטיים לז'אנרים נוספים של אמנות שמסתמכים על טכנולוגיה מתקדמת:

• "יותר אפשרויות" ו"יותר חופש" הם שני דברים שונים.
• אמן אינו יכול להכיר כלי שמגבלותיו אינן ידועות לו.
• ריבוי האפשרויות שהטכנולוגיה מציעה פוגם בתהליך היצירתי, שהוא אינטואיטיבי במהותו.
• היצירה משתמשת בדו-שיח בין האמן לכלים שלו. היכרות טובה ביניהם מולידה תוכן.
• ה"חולשות" של כלים טכנולוגיים ספציפיים הופכות עם הזמן למאפיינים תרבותיים המייצגים זמן, מקום והקשר.
• מגבלות טכנולוגיות מאפשרות את העמקת התהליך היצירתי של האמן בזכות המשמעות האמוציונאלית והאינטימיות שהן מציעות.

כבר כתבתי על המעלות שיש בציוד מוגבל כאן וכאן ובעוד כמה רשימות. הציניקנים יבטלו את דברי בטענה שהם נובעים מדיסונאנס קוגניטיבי, אבל ציניקנים אינם מסוגלים להעריך - או אפילו לזהות - אמנות. לכן הם לא מבינים את נקודת ההשקפה הזאת. המוטיבציה של יצרני הציוד האלקטרו-אופטי היא להגיע ל"שקיפות": כלים שעושים את מלאכתם מבלי שנוכחותם ניכרת. בשנים האחרונות הם הולכים ומתקרבים לאידאל הזה ולכן ברוב המקרים כבר לא ניתן לדעת באיזה ציוד צולמה תמונה כזאת או אחרת. המצלמות והעדשות הנפוצות מצטיינות בחוסר "אישיות". המוטיבציה של האמן אחרת: הוא מחפש כלים שיש להם חתימה, או "אופי". חתימה כזאת נובעת בהגדרתה ממגבלה טכנולוגית כזאת או אחרת, אבל היא מאפשרת את העמקת הדיאלוג בין האמן לנושאים שלו ולקהל שלו. יותר מזה: הצילום, שמשתמש בהעתקה של המציאות, זקוק לפילטרים על מנת לעשות את האמירה האישית של הצלם ברורה יותר, חזקה יותר. המגבלות הטכנולוגיות של הציוד הן כלים בידיו של הצלם ליצור משהו פחות תעשייתי ויותר אינדיבידואלי.

ניתן להשוות את הרעש הדיגיטלי בתמונות שצולמו ב-ISO גבוה או את הקונטרסט השטוח של תמונות שצולמו בצמצם רחב לארטיפקטים הצורמים של גיטרה חשמלית המוגברת בציוד פרימיטיבי. הצרימה הזאת איננה מחליפה את הקצב או את המלודיה, אבל מוסיפה ליצירה המוזיקלית מימד קומוניקטיבי של קונטקסט תרבותי. באותה מידה הארטיפקטים החזותיים בתצלומים לא מחליפים את הראיה של הצלם, אלא רק מדגישים היבטים מסוימים שלה ונותנים בידיו כלי שמעשיר את כושר הביטוי שלו.

נכון שניתן להוסיף לתמונות "אקצנט" כזה או אחר בעת העריכה, אבל האמירה שביצירת אמנות היא תוצר של רגע קצר - של רעיון חולף - והיתרון של הצילום על פני מדיה חזותיים אחרים הוא בזמן הקצר שדרוש להשלמת היצירה. מבין כל צורות האמנות, התצלום הבלתי מעובד והיצירה המוזיקלית המבוצעת באופן ישיר בפני קהל הם המיידיים והגולמיים ביותר. מגוון הכלים שעומדים בפני הצלם לאחר החשיפה איננו מייצג את אותה אנרגיה שבאה לידי ביטוי בעת החשיפה. עריכת תמונה מקבילה ל-remixing של יצירה מוזיקלית: הם משפרים את האיכות הטכנית ומביאים את היצירה לרמת גימור סטנדרטית, אבל בעשותם כך הם גוזלים ממנה חלק מן ה"ניצוץ" הראשוני, מן הרעיון ממנו היא נבעה מלכתחילה.