יום ראשון, 12 בספטמבר 2010

מדוע אנחנו אוהבים לצלם?

מהי המוטיבציה של צלם? במלים אחרות – מדוע אנחנו בוחרים לכלות את זמננו הפנוי ואת המשאבים הפיננסיים הפנויים שלנו דווקא בהפקת תצלומים, שלא לדבר על קריאה בבלוגים כמו זה?

Susan Sontag מעלה טיעון משעשע בספרה 'On photography': תושבי מדינות בהן הקוד המוסרי מקדש את ערך העבודה (היא מביאה כדוגמאות את יפן, גרמניה וארצות הברית) חשים חסרי אונים בהיותם בחופשה. הצילום מאפשר להם לעסוק בפעילות יצרנית (גם אם לא יצירתית) ומהוגנת (גם אם היא מסבה להם הנאה) שתעניק לחופשה ערך מוסף. ההסבר הזה לא מאד משכנע ובוודאי שאיננו מלא, אבל יש בו משהו: הצילום הוא אחד מעיסוקי הפנאי הנפוצים ביותר בתרבות המערבית והוא נחשב נורמטיבי ובלתי מזיק (לפחות עד שלהי שנת 2001).
רוב רובם של האנשים מצלמים על מנת לתעד. שניים מיתרונותיה של המצלמה על מדיה אחרים הם הקלות והמהירות בהן מתקבלות התוצאות הסופיות. המהפכה הדיגיטלית הדגישה את שני היתרונות האלה ביתר שאת ונראה שכיום הצילום פופולארי מתמיד: כמעט בכל בית יש יותר ממצלמה אחת (אם ניקח בחשבון גם טלפונים סלולאריים). עד לפני כמאה וחמישים שנה רק מעטים זכו לראות דיוקן שלהם בימי חייהם (דנתי בכך כאן) ורק קומץ של אריסטוקרטים זכו לכך יותר מפעם אחת. לעומת זאת, אלבום התמונות האישי של כל אחד ואחת מאיתנו מכיל מאות ואף אלפי תיאורים ויזואליים מדוייקים שצולמו בכל אחד משלבי חיינו. אם בעבר הדיוקן שימש עדות למעמד או לעושר של מושאו, הרי כיום הדיוקן מעיד רק על כך שהאדם המתואר בו קיים. עדיין, דומה שהמין האנושי  לא נגמל מהצורך לתעד - אולי מפני שהתמונות הופכות בסופו של דבר לזכרונות. התיעוד של מקומות ואנשים הוא ככל הנראה המטרה העיקרית לשמה האדם הסביר מצלם, אבל הוא לא מסביר את התשוקה של רוב חובבי הצילום המסורים.
יש בין חובבי הצילום שנהנים מיכולתם להשיג תמונות משובחות מהבחינה הטכנית בעזרת ציוד מתקדם וכלים משוכללים לעיבוד תמונה. אם להכליל, אלה הם אנשים משכילים בעלי מקצועות טכנולוגיים והכנסה נאה. רובם מתחילים לצלם על מנת לתעד את חבריהם, משפחתם וסביבתם, אבל עד מהרה הצילום שלהם חורג מגבולות אלה והופך לתחביב של ממש. המוטיבציה שלהם קשורה באופן הדוק להיבטים האובייקטיביים של "איכות התמונה" ומטרתם האולטימטיבית היא השגת תצלומים שיעמדו בסטנדרטים "מקצועיים". התפתחות הצילום של צלמים כאלה משיקה להתקדמות הטכנולוגית, לפחות בראשית דרכם. הביטוי האישי שלהם מתפתח בשלב מאוחר יותר, לאחר שהתנסו בז'אנרים שונים וגיבשו את העדפותיהם. רבים מהצלמים המקצועיים מתחילים את דרכם כחובבים מן הסוג הזה.
עבור אחרים המדיום הצילומי משמש קודם כל כלי לביטוי עצמי. יש להם מה לומר והם בחרו במצלמה על מנת לומר את זה. הצילום משמש עבורם אמצעי לתקשורת עם העולם. חלקם פחות מוכשרים בציור, בדיבור או בכתיבה וחלקם מתבטאים גם בדרכים אחרות. המשותף להם הוא ההתייחסות אל המדיום הצילומי כאל אמצעי: עבורם התמונה המצולמת לא עומדת בזכות עצמה אלא מבטאת רעיון או תחושה. משום כך יש בתמונות שלהם כח. עד כמה רלוונטית האיכות הטכנית בתמונות של צלמים מהקבוצה הזאת? אין כאן כללים: יש בהם כאלה שתוצאות נקיות וחדות משרתות את האמנות שלהם. עבור אחרים תוכן התמונה הוא העיקר וכל השאר בלתי חשוב. מכל מקום, האיכות הטכנית איננה מגדירה את הצילום שלהם.

המסר פשוט: תערוכת פוטוקינה הבאה עלינו לטובה תעסוק בעיקר במספרים, שכבר מעוררים התרגשות גדולה. מצד שני, הצילום איננו נסוב סביב 24 מגה-פיקסלים, 10 חשיפות בשניה, ניקיון ב-ISO6400 וחדות מושלמת ב-f/2.8. האור הוא אנאלוגי במהותו ולכן הצלם אינו זקוק למספרים, שבעיקר מסיחים את הדעת*.

* הטקסט משקף את דעתו של הכותב ואין לייחס לו משמעות מעבר לכך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Google Analytics Alternative