שני סיפורי הצלחה דמיוניים

אתמול הזכרתי בחטף את ההשפעה שיש לסגנון הצילום ולנושאים המועדפים של צלם על הציוד שירכוש. אבל מה לגבי האפקט ההפוך? בואו נערוך ניסוי מחשבתי קצר: נניח שני צלמים חובבים בראשית דרכם שמבקשים לרכוש מצלמה "רצינית" איתה יוכלו ללמוד ולהתקדם.

ינואר 2011

הצלם הראשון, נקרא לו איציק, עורך מחקר שוק מעמיק במשך כחודשיים לפני שהוא קופץ למים. הוא מכיר את תכונות המצלמות השונות שיש בשוק לפני ולפנים. הוא חוזר וקורא סקירות, מתרשם מהביצועים בערכי ISO שונים וממידת הפירוט של החיישנים. הוא מכיר את העדשות האופציונאליות, אבל הוא מעוניין בעיקר עדשה אחת בעלת טווח אורכי מוקד גדול. לבסוף רוכש איציק ממיטב כספו מצלמה ברמת הביניים ועדשת סופר-זום יקרה.

הצלם השני, נקרא לו בני, הוא טיפוס פחות יסודי. הוא לא נכנס לעומק התכונות של המצלמות השונות. הוא לא יודע בדיוק מהו ISO, מה המשמעות של מפתח הצמצם וכיצד החשיפה עובדת, אבל הוא אוהב לצלם. בני נרתע ממצלמות גדולות. הוא לא רוצה להחזיק בידיו סמל פאלי. הוא מחפש מצלמה קטנה שתיתן לו איכות תמונה גבוהה. הוא נתקל במקרה באחד האתרים בפרסומת למצלמה כזאת בדיוק ולאחר שעתיים של גלישה באתרי צילום רוכש אחת באופן אימפולסיבי, בעיקר בגלל שהיא נראית מדליקה. כשהמצלמה מגיעה לביתו מסתבר לו לחרדתו שלעדשה הקטנה שצורפה למצלמה יש אורך מוקד קבוע.

ינואר 2012

אנחנו תופסים את איציק בעיצומה של שיחה טלפונית בה הוא מנהל משא ומתן קשוח עם רוכש פוטנציאלי לעדשת הסופר-זום שלו. בתיק הצילום של איציק שוכבים זום סטנדרטי מהיר וזום טלה-פוטו מקצועי לצד פלאש ואביזרים אחרים. הוא אינו זקוק יותר לעדשת הטלה-פוטו הנחותה, בוודאי לא לשם צילום הדוגמניות שאיציק אימץ כז'אנר המועדף עליו. מסתבר שלאיציק יש כישרון טבעי לבימוי. הוא מעמיד את הדוגמניות המתנדבות שלו (אחותו והחברות שלה) בפוזות ויורה צרורות. הרבה תמונות בסטנדרטים שמתאימים לפרסום במגזין, בעזרתה האדיבה של תוכנת עיבוד תמונה נפוצה.

באותו זמן בני עובר על התמונות שצילם באותו יום בבית הקפה החביב עליו. האור של אחר הצהרים החורפי שנכנס דרך החלון הקטן היה יפהפה. הוא מרוצה מהיבול: תמונות שקטות של המלצרית מגישה ספל אספרסו ללקוח, של הבאר המואר בחלקו ושל השולחנות הקטנים. בני צילם בעדשת הפריים המהירה שלו. הוא רכש אותה לאחר חתי שנה כדי להימנע מצילום ב-ISO גבוה מידי, אבל מאז מצא שהיא מתאימה לרוב הצילום שלו. היא יורדת מהמצלמה רק לעתים רחוקות. שבועיים לאחר שקיבל את המצלמה רכש בני מתוך פאניקה גם עדשת זום, אבל הוא לא זוכר מתי צילם בה לאחרונה. היא פשוט לא עונה על צרכיו.

 

ינואר 2016

איציק עסוק מאד. השבוע הוא צילם שתי חתונות ובר מצווה ואין לו זמן לנשום. בבקרים, כשהוא לא מצלם, הוא יושב עם הגרפיקאית ועובר על התמונות הערוכות כדי להחליט על המעטות שיוכנסו לאלבומים ויודפסו. הסטודיו שלו לצילום ארועים הוא אחד הטובים. הלקוחות עומדים אצלו בתור. בסטודיו של איציק אין פשרות על האיכות: הצלמים שלו משתמשים בקרם של הציוד. אחת לשנה מוחלפות כל המצלמות כדי להפיק את האיכות הטובה ביותר האפשרית.
ההזמנה להתקבל כחבר מן המניין בסוכנות Magnum הפתיעה את בני. שנתיים קודם לכן הוא שלח  פוטורפורטאז'ה לתחרות צילום בינלאומית. זה היה שיגעון של רגע ולא יותר. הוא זכה במקום השלישי. חודש אחר כך כבר הועסק כפרילאנסר ע"י שבועון Time ומאז הוא נחשב לכוכב עולה בשמי הפוטוג'ורנליזם העולמי. והציוד? מצלמות באות והולכות, אבל הוא עדיין מצלם באותה עדשת פריים מהירה (אם כי מעט יותר חבוטה).

הנה חומר למחשבה: האם גורלם של שני הצלמים יוכל להיות הפוך? מה דעתכם?