הבהרות: צלמים מתחילים וכאלה שאינם מתחילים

הרשימה "חמש אינדיקציות לכך שאתה בכיוון הנכון" היתה הנקראת ביותר מאז כינונו של "העין" לפני חודשיים. אני מניח שטקסט שכזה מציע לקורא פיתוי לבחון היכן הוא עצמו עומד ביחס לקריטריונים שנמנו ומכאן כוח המשיכה שלו (אולי אכתוב עוד כמה טקסטים כאלה בעתיד. אני אוהב את תשומת הלב שהבלוג קיבל).

מכל מקום, אחדים מהקוראים הגיבו לרשימה ברוגז רב (לא בבלוג עצמו אלא בדרכים עקיפות). כל אחד מהם הזכיר לפחות קריטריון אחד מאלה שנמנו ברשימה וטען לחוסר רלוונטיות שלו (אני מניח שחמתם עלתה בהם בגלל שהם אינם "עומדים בתנאים"). אחדים מהמגיבים אף הציגו ראיות לחוסר נכונות הקריטריונים שמניתי בדמות צלמים מקצועיים, לעתים אפילו מהוללים, שאינם נוהגים בהתאם למה שכתבתי.

כשכתבתי את הדברים תיארתי לעצמי שלא כולם יסכימו איתם: לכל אחד העדפות משלו בנוגע לנושאי הצילום, לז'אנרים ולראיה הצילומית בכלל. יותר מזה, בז'אנרים מסויימים (מאקרו, אופנה ובעלי חיים בטבע) האתגר העיקרי בצילום הוא הפקת תמונות מעולות מבחינה טכנית ולאו דווקא תפיסת רגע או העברת מסר.

במקרים של חוסר ביטחון בתוצאות, כמו כאשר עומק השדה מינימלי (למשל במאקרו), כאשר התאורה קשה ותזזיתית (למשל בהופעות) או כאשר הסצנה משתנה ללא הרף (למשל בארועי ספורט), יתקשה הצלם להפיק את התמונה שהוא מחפש. תמונה כזאת תכלול - אני משער - רגע מכריע, קומפוזיציה טובה ואיכות טכנית פנומנלית. הצילום הרציף מגדיל במקצת את הסיכוי לתפוס תמונות כאלה. מצד שני, להגדלת ההסתברות הסטטיסטית יש מחיר בדמות ניתוק בין הצלם לבין הסצנה: בשעת צילום רציף הצלם אינו רואה את הסצנה באופן רציף מבעד לעינית. הרעש של התריס, ה"עפעוף" שלו והצורך של הצלם ללחוץ על המחשף תוך כדי שמירת הנושא באזור נקודת הפוקוס הפעילה מהווים אתגר שאינו משאיר מקום לקשר רגשי עם הסצנה. הצלם מתרכז בנושא בלבד. הזמן המוקדש לבחירת התצלומים עלול גם הוא להוות שיקול משמעותי: בחירת תמונה אחת מבין עשר שונה מבחירה של תמונה אחת מתוך מאה. הסיפור על אותו צלם הופעות מוביל שמגיש ללקוח שלו בין 3,000 ל-5,000 תמונות לאחר כל הופעה מעלה בי את התהיה: אם 49 מכל חמישים תמונות ממילא בינוניות, מדוע לצלם אותן מלכתחילה?

נקודה שניה שדורשת התייחסות היא שאלת בחירת העדשות. בחירת ציוד היא פשרה בין האומניפוטנציה של הצלם לבין בריאות הגב שלו. כאשר הצלם מתכנן לצלם סצנה מסויימת הוא בדרך כלל יודע מראש מה יהיו הנושאים שלו, באיזה סדר גודל של מרחק הוא יצלם, מה יהיו מאפייני התאורה ואילו קומפוזיציות הוא יחפש. הידע המוקדם הזה מאפשר לצלם לבחור עדשה או שתיים שיענו על הדרישות שלו בלפחות 90% מהתמונות שהוא ירצה להפיק. יתרה מכך, צלם מנוסה יוכל להפיק תוצאות טובות גם בציוד שאיננו אידיאלי. מאידך, צלמים דלי ניסיון יתקשו להעריך מראש לאיזה ציוד יזדקקו ולכן הם יעדיפו לקחת איתם את כל הציוד שיוכלו לשאת כך ש"כל האפשרויות יהיו מכוסות".

תמונות טובות הן תוצאה של תהליך דו-שלבי: החשיפה והעיבוד. עיבוד התמונה לאחר מעשה עשוי להחליף באופן כמעט מלא את קבלת ההחלטות הנכונות לפני החשיפה. הדבר נכון במיוחד כאשר נעשה שימוש במצלמה יקרה ובתוכנת עיבוד משוכללת. יחד עם זאת, לדעתי יש יתרון בהבאת התמונה למצבה הכמעט-סופי כבר בעת החשיפה. שימוש מושכל בעומק השדה, מדידה נכונה של האור וקומפוזיציה טובה יקלו מאד על מלאכת העיבוד ויקצרו את משך הזמן שיש להשקיע בו. יש הבדל גדול בין תמונות שדורשות אופטימיזציה אינקלוסיבית של הבהירות, הקונטרסט, הרוויה (לרבות המרה לשחור לבן) והפרופורציות של מלבן התמונה לבין תמונות שדורשות טיפולים שונים באזורים שונים. הצורך ב-cloning ובפרוצדורות דומות הוא תובעני במיוחד ואף מעלה סוגיות אתיות בצילום עיתונאי ובצילום אופנה. פעולות עיבוד מורכבות כאלה יידרשו בדרך כלל לשם "תיקון" הקומפוזיציה ובאופן ספציפי כאשר הצלם לא נתן את מלוא תשומת הלב לרקע בעת החשיפה.

כל מה שכתבתי מתייחס לצילום חובבני. המצב שונה במהותו כאשר הצלם נדרש לרצות לקוח. עבור צלם מקצועי העמידה בסטנדרטים הופכת להיות מקור פרנסה והדבר משנה מן הקצה אל הקצה את המוטיבציה שלו ואת דרך עבודתו. הוא יעדיף להשתמש בצילום רציף כברירת מחדל, יצלם קבצי RAW, יעבד את התמונות שלו עד לזרא וישא איתו תיק במשקל דו-ספרתי. לעתים הוא אפילו ינהג במה שנראה כגסות על מנת לפנות לעצמו זווית השקפה טובה ממרחק מתאים. צלם מקצועי איננו בהכרח צלם "טוב", כשם שצלם טוב לא יעמוד בהכרח בסטנדרטים "מקצועיים". אל תתבלבלו בין שני המושגים האלה.