למה זה קורה לי?

אני מצלם כבר שנים רבות. במהלך ה"קריירה" החובבנית הארוכה הזאת עברתי שלבים שונים של העדפת נושאים, שהתבטאו בעדשות בהן השתמשתי. כיום האופטיקה שברשותי עונה על כל הצרכים שלי והרבה יותר מזה. כל אחת מהעדשות היא מלאכת מחשבת אופטית שמפיקה תמונות חדות, קונטרסטיות ומפורטות. יש בידי עדשה לכל מטרה: לצילום נוף, בעלי חיים, מאקרו ופורטרטים, ביום או בלילה.
הבעיה שלי היא שאני רוצה עוד. אני יודע שאני לא זקוק לעדשה נוספת. מדף העדשות בארון כבר מלא וכמה מהן שוכבות עליו ללא שימוש מזה זמן רב. העדשה שאני מתעניין בה לא תיתן לי אפשרויות חדשות או איכות תמונה שאינני יכול להפיק כבר כעת. למעשה יש בידי שתי עדשות נפלאות באורכי מוקד דומים מאד שתומכות במיקוד אוטומטי (בניגוד למושא תאוותי). אז למה? כי:

• בעולם הפריימים המהירים כל עדשה היא עולם ומלואו. לכל אחת יש דרך משלה לצייר את מה שבפוקוס ואת מה שמחוץ לפוקוס. עדשות כאלה לא חייבות להיות חדות כתער, בוודאי לא בתחום מפתחי הצמצם המעניינים. אבל חייב להיות להן אופי משלהן.
• תוחלת החיים של עדשה איכותית נמדדת בעשרות רבות של שנים (בתנאי ששומרים עליה מפני לחות). עדשה דומה לחיית מחמד: יש ללמוד אותה. יש לאלף אותה כדי שתתמסר לגחמותיו של הצלם. התהליך הזה נמשך שנים ארוכות וטומן בחובו תסכול, אבל גם הנאה וסיפוק. ברכישת עדשה יש משהו מהתחושה של יציאה להרפתקה חדשה.
• עדשות מסוימות גורמות לי לרצות לצלם בהן. זה יכול לנבוע מהמשקל, מהתחושה של טבעות הזום והפוקוס, מהמגע הקריר של גוף המתכת או מהמראה האצילי שלהן. יש בזה משהו פטישיסטי ומגונה, אבל כשאני נוגע בעדשה כזאת בפעם הראשונה אני יודע שאוכל לצלם בה תמונות שאוהב. יש ברשותי כמה עדשות שאינן מרגשות אותי. התמונות שאני מפיק בעזרתן טובות פחות, למרות שאיכותן האופטית פנומנאלית.

האם ארכוש את העדשה החדשה שנפשי יוצאת אליה? סביר להניח שכן. במוקדם או במאוחר לא אוכל לסבול יותר את חסרונה, אם כי לא חסר לי דבר. באהבה אין היגיון.