אמש, שלא כהרגלי, צפיתי בטלוויזיה שעות ארוכות וחזיתי בלהבות שמכלות את יערות הכרמל. יש משהו באסונות טבעיים גדולים שגורם לי להרכין ראש. אולי זאת ההבנה עד כמה אנחנו חסרי אונים מול איתני הטבע. אולי זאת התחושה החמימה של סולידריות אנושית פשוטה שמתגלה בימים כאלה. אולי זאת העובדה שבסיפור הזה אין "רעים": האש אמנם לא נדלקה מעצמה, אבל גם לא בכוונה מרושעת (כנראה). ואולי זאת הידיעה ששריפות, יותר מאסונות טבע אחרים, משאירות פצע פתוח בנוף ובנפש למשך שנים רבות: אהבת עצים היא תכונה אנושית אוניברסלית. הם מייצגים עבורנו קשר לטבע, אריכות חיים, סבלנות והכרת תודה. ארצות מרובות עצים בדרך כלל יצמיחו חברות אנושיות סובלניות, חופשיות ומאושרות יותר מאשר ארצות דלות בעצים. השוו את מפת אינדקס הצמחיה העולמית למפת חופש המידע. ההתאמה איננה מלאה, אבל היא לא רעה (במיוחד במחצית הכדור הצפונית).
התרשמתי מאנשי קיבוץ בית אורן שהתראיינו. ניכר שאלה אנשים אינטליגנטיים (יותר מהכתבים שראיינו אותם) ורציונאליים. ובכל זאת, כשנשאלו לאילו חפצים שנשארו בבתיהם הם חוששים במיוחד כולם הזכירו את התמונות. המחשבה על הצלת תמונות בזמנים כאלה היא בלתי רציונאלית: תצלומים אינם שימושיים בחיי היומיום ואין להם ערך חומרי ממשי. אני בטוח שרוב המרואיינים לא הציצו באלבום התצלומים המשפחתי שלהם מזה חודשים. אם כך, מדוע? מהי משמעותם הפסיכולוגית של תצלומים ישנים?
לפני מספר חודשים כתבתי על כך ברשימה "אלטע זאכן". התצלום הישן הופך עבורנו לתחליף זכרון. הוא נוטה להזכיר לנו את הדברים הנעימים ולהשכיח מליבנו את הצער והסבל שנקשר באדם או במקום שמתוארים בו. בסיטואציות קיצוניות של חוסר וודאות, כפי שחווים כעת אנשי קיבוץ בית אורן, תצלומים ישנים מציעים קשר - רעוע ככל שיהיה - אל החיים הבטוחים והיציבים שלפני הקטסטרופה. יש בהם הוכחה גשמית לקיומה של נורמליות. כדאי היה לשאול את המרואיינים האם רגשותיהם כלפי התצלומים המודפסים שנותרו מאחור דומים לקשר שהם חשים אל קבצי התמונה שבכונן הקשיח של המחשב שלהם. אני מנחש שהתשובה לשאלה הזאת תהיה שלילית. לתצלום המודפס יש קיום פיזי. אפשר לגעת בו, להריח אותו, להניח אותו בזהירות בין דפיו של ספר. לעומתו, התמונה הדיגיטלית היא ישות בעלת קיום על תנאי. יש לה פוטנציאל להפוך לזיכרון, אבל כדי להגשימו היא זקוקה לממשק עם חומר. הדבר דומה להשוואה בין מכתב ישן לבין הודעת דואר אלקטרוני.
לפני שהלכתי לישון עיינתי באלבום ובו תמונות שצילמתי מזמן. והנה, תצלום של אודי העצים המפוחמים כמה ימים לאחר השריפה הגדולה של נובמבר 1989, שהתחוללה באותם מקומות. הנה הדף הזה באלבום.
השטח שנשרף כעת הרבה, הרבה יותר גדול.
 |
| צילום: משה גרינברג |
בסדרה המדוברת של הBBC, פרק 3, מדובר על צילומים בזמן מלחמת העולם השנייה. מראים עדות של ניצולה ש'גילתה' את עצמה בתערוכת תצלומים מהתקופה. היא אומרת שהתמונות חשובות לה מהזכרון הממשי. וזה אומר המון.
השבמחקאגב, באלבום שצילמת, התמונה המסקרנת ביותר היא הימנית למטה. הפורטרט.
מקווה מאוד שקק"ל או כל רשות אחרת שענינה שימור האקולוגיה והנוף ישכילו לנטוע עצים חדשים.
מרגיש קצת כמוך.
השבמחקאבל לא מסכים שאין רעים - יש מציתים, יש מזניחים, יש עהעוקפים את החוק לתועלתם, יש אינטרסנטים במערכות השילטון שדואגים למגזריהם ושכל הציבור יישרף, שמקצצים תקציבים ושלא ממלאים את התפקיד עליו הם מקבלים משכורת.
חוצמזה, תקוותי לגשם מהיר שיישטוף הכל ויכבה הכל.
A wind,
השבמחקתודה. התמונה שמצאה חן בעינייך אהובה גם עלי. צילמתי אותה לפני 22 שנה, כשרק התחלתי לשחק בפילם שחור לבן.
אני בטוח שהקרן הקיימת תנטע כבר בחורף הקרוב. האינטרס העליון כעת הוא להציל את הקרקע בשטח השרוף ולמנוע את סחיפתה. אני מקווה שהפעם הקרן הקיימת תשכיל לגוון בין מיני עצים שונים, ביניהם הרבה רחבי עלים (שהם דליקים פחות).
עופר,
בדרך כלל הייתי מסכים אתך, אבל הפעם אני חושב שכל הגורמים עשו כמיטב יכולתם. נראה שההצתה לא היתה מכוונת. העצים, העשבים והקרקע כל כך יבשים והאורנים כל כך דליקים וכל כך דומיננטיים בשטח השרוף עד שאני מתפלא על כך שזה לא קרה קודם לכן.