איזה מין צלם אתה?

מאז המצאת הצילום בשנות השלושים של המאה ה-19 ניטש ויכוח אקדמי ער בדבר תרומתו של הצלם לתמונות שהוא יוצר. טבעו של הצילום שהוא זקוק לנושאים קיימים, אבל יש הבדלים גדולים בין הגישה המדעית, שמחייבת שימוש נייטרלי במצלמה ותיאור של הנושא (הסטאטי) לפרטי פרטים, הגישה הפוטוג'ורנליסטית, לפיה כוחה של התמונה המצולמת בהקפאת רגע אחד משמעותי בתוך התרחשות והגישה הפיקטוריאליסטית, שגורסת כי הנושא המתואר בתצלום הוא אילוץ שיש להתגבר עליו וכי התמונה היא בראש ובראשונה יצירה אינטרוספקטיבית. שלוש ההגדרות מקובלות לתפקיד הצלם הן כדלקמן:

• Operateur – הצלם הוא בבחינת טכנאי המפעיל את המצלמה. תפקידו ליצור תעוד טכני, נייטרלי של נושא מוגדר מראש. התוצאה נבחנת על פי מידת הבהירות, החדות, הפירוט וההתפלגות הטונאלית שלה.

Photograph: Ansel Adams

• Auteur – הצלם מתעד את סביבתו תוך הפעלת שיקול דעת בבחירת הזמן והמרחב המיוצגים בתמונה. התוצאה היא אינטרפרטציה של המציאות שמדגישה את היותו של הצלם אדם חושב והיא נבחנת על פי הקומוניקטיביות של הרעיונות העולים ממנה.

Photograph: John Brownlow

• Createur - הצלם יוצר תיאור ויזואלי של הלך רוחו הפנימי באמצעות מרכיבים צורניים חיצוניים. התוצאה נבחנת על פי התחושות והמחשבות שהיא מעוררת במתבונן.

Photograph: Man Ray

הגבולות מטושטשים ונתונים להגדרה העצמית של כל צלם, אבל העקרון הוא כזה: ככל שמעורבותו הסובייקטיבית של הצלם ביצירת התמונה משמעותית יותר כך פעולתו דומה יותר לפעולת האמן ה"קלאסי", שיוצר יש מאין. חשוב להדגיש שההגדרות האלה כלל אינן נוגעות לאסתטיקה. עצם העובדה שתצלום אחד נתפס ע"י רוב המתבוננים כיפה יותר ממשנהו איננה הופכת את הצלם שיצר אותו ליצירתי או "אמנותי" יותר מחברו. להיפך: מרבית הסיכויים שאותו תצלום יהיה דווקא הקונבנציונאלי יותר מביניהם. הפוסט הזה עושה הפרדה מוחלטת בין הקומוניקטיביות, האטרקטיביות או היופי של נושא התמונה לכשעצמו לבין תרומתו של הצלם לקומוניקטיביות, לאטרקטיביות או ליופי של התמונה בכללותה. ברוב-רובם של התצלומים הצלם מתפקד כ-operateur משום שמטרתו היא לתאר את הסצנה שלפניו באופן המהימן ביותר. שימוש בראיה צילומית סלקטיבית יהפוך את הצלם ל-auteur בתנאי שיש לו משהו לומר, בעוד שימוש באבסטרקציה יעשה אותו createur בתנאי שהתוצאה "חזקה" מספיק על מנת לעורר במתבונן סערת רגשות.

המגמות העכשוויות בצילום פועלות בכיוונים מנוגדים: מצד אחד, ההתפתחות הטכנולוגית גורמת לכך שהתמונה המצולמת דומה יותר ויותר למציאות כפי שהיא נראית בעיני האדם הסביר. המגמה התחילה עם ההתפתחויות בכימיה של קיבוע התמונה שאיפשרה חשיפה קצרה ביותר, המשיכה עם המצאת הפילם הצבעוני ונמשכת גם כיום בדמות האפשרות לתקן צבעים ועיוותים אופטיים, לחדד את התמונה ולהגדיל במידה חסרת תקדים את עומק השדה גם בתנאי תאורה בעייתיים. ההעדפות האסתטיות האוניברסליות גורמות לכך שמרבית הצלמים עושים שימוש ביכולת הטכנולוגית על מנת ליצור תמונות ריאליסטיות ואפילו היפר-ריאליסטיות. ככל שהתמונה ריאליסטית יותר כך היא מותירה פחות מקום לאינטרפרטציה מצד המתבונן ותרומתו ה"אמנותית" של הצלם פוחתת. מצד שני, ההכרה ההולכת וגוברת בזכויות הקניין הרוחני הופכת כל צלם ליוצר. עד סוף שנות השבעים של המאה שעברה חתימה על גב תמונה נחשבה לגסה, או לפחות לסרת טעם. כיום נדרש כל צלם שמבקש לתלות הדפסים בגלריה לחתום עליהם. אפילו תמונות המועלות לרשת זוכות לעתים קרובות לחתימה דיגיטלית של שם הצלם.
אם נקבל את הטענה לפיה מעורבותו הסובייקטיבית של הצלם ביצירת התמונה קובעת את זכותו להיקרא "יוצר", הרי שלתהליכים שלאחר החשיפה יש משמעות מיוחדת. אבל אם בעבר פעולת העיבוד של תמונות לאחר החשיפה נעשתה בדרך כלל על מנת לבטא את האינטרפרטציה של הצלם ובכך להרחיק את התוצאה מהאובייקטיביות של המצלמה, רוב פעולות העיבוד הנהוגות כיום מיועדות דווקא לשם הגברת תחושת הריאליזם.
אז איזה מין צלם אתה?