כישרון הוא תכונה חמקמקה. הוא שזור באמנות משחר הימים, אבל לפי מיטב ידיעתי עדיין לא זכה להגדרה מקיפה ומדויקת. מילון Merriam Webster מגדיר אותו בפשטות כ"נטיה, בדרך כלל ספורטיבית, יצירתית או אמנותית, מיוחדת". אם נתייחס לאמנויות החזותיות הקלאסיות ניווכח שהכישרון מתבטא ביותר מדרך אחת: הוא דרוש לאמן על מנת לדמיין את היצירה הסופית עוד לפני שהניף את המכחול או את הפטיש אפילו פעם אחת, אבל הוא דרוש גם על מנת להעביר את היצירה מן הכוח אל הפועל. בציור, הכישרון מתבטא גם בתהליך הרישום וגם בתהליך יישום הצבעים (אם כי הרישום דורש גם מידה בלתי מבוטלת של מיומנות).
בצילום, הצד הטכני דורש בעיקר ידע ומיומנות. הכישרון מתבטא ביכולת "לראות", כלומר לשלב מרכיבים שמקורם בפנימיותו של הצלם בתמונת המציאות ה"אובייקטיבית". לדעתי זו תכונה שאי אפשר ללמוד או ללמד. היא כרוכה באינטואיציה של הצלם. זאת איננה תכונה כמותית. לא ניתן למדוד כישרון, אבל אפשר להבחין בו. הרבה יותר קל ליצור תצלום מאשר ליצור ציור, אבל יצירה של תצלום טוב קשה כמעט כמו יצירה של ציור טוב. ה"ראיה" ממלאת תפקיד חשוב.
הכישרון הוא רק אחת ממכלול התכונות להן נדרש אמן. מבחינות רבות המשמעת העצמית, הנכונות ללמוד ולהתפתח, השאיפה לשכלל את המיומנות הטכנית והיכולת לקבוע מטרות ולעמוד בהן כולן חשובות יותר מהכישרון. אמן, ובכלל זה צלם, לא יוכל לצבור רפרטואר משמעותי או לזכות בהצלחה מסחרית ללא כל אלה. הכישרון הוא אופציונאלי: מין קצפת על העוגה. הוא לא יכול להחליף עבודה קשה, דיסציפלינה והתמדה שהם הקמח והביצים של האמנות. מצד שני, כל אלה לא יכולים להחליף כישרון. שני המרכיבים האלה נחוצים ליצירה האמנותית.
עבודה וכישרון הם שני מרכיבים גולמיים שלא ניתן לפרק לגורמים ומה שמשתנה בין אמן אחד למשנהו הוא רק הפרופורציה ביניהם. Vincent Van Gogh, למשל, היה לדעתי אחד האמנים הכשרוניים ביותר בעת המודרנית. יכולת הרישום שלו לקתה בחסר, בוודאי בהשוואה לציירים האימפרסיוניסטיים בני זמנו. אבל משיחות המכחול ההחלטיות שלו, השימוש שלו בצבעים רוויים, לא נאמנים למציאות וקווי המתאר המפותלים מעידים על סערת נפש. היכולת שלנו לדמיין את הלך הרוח של ואן גוך היום, למעלה מ-110 שנים לאחר מותו על סמך מבט חטוף בתמונות שצייר ב-Arles בסוף ימיו מסתמכת על הכישרון שלו. לא על הדיסציפלינה שלו.
בצילום, הצד הטכני דורש בעיקר ידע ומיומנות. הכישרון מתבטא ביכולת "לראות", כלומר לשלב מרכיבים שמקורם בפנימיותו של הצלם בתמונת המציאות ה"אובייקטיבית". לדעתי זו תכונה שאי אפשר ללמוד או ללמד. היא כרוכה באינטואיציה של הצלם. זאת איננה תכונה כמותית. לא ניתן למדוד כישרון, אבל אפשר להבחין בו. הרבה יותר קל ליצור תצלום מאשר ליצור ציור, אבל יצירה של תצלום טוב קשה כמעט כמו יצירה של ציור טוב. ה"ראיה" ממלאת תפקיד חשוב.
הכישרון הוא רק אחת ממכלול התכונות להן נדרש אמן. מבחינות רבות המשמעת העצמית, הנכונות ללמוד ולהתפתח, השאיפה לשכלל את המיומנות הטכנית והיכולת לקבוע מטרות ולעמוד בהן כולן חשובות יותר מהכישרון. אמן, ובכלל זה צלם, לא יוכל לצבור רפרטואר משמעותי או לזכות בהצלחה מסחרית ללא כל אלה. הכישרון הוא אופציונאלי: מין קצפת על העוגה. הוא לא יכול להחליף עבודה קשה, דיסציפלינה והתמדה שהם הקמח והביצים של האמנות. מצד שני, כל אלה לא יכולים להחליף כישרון. שני המרכיבים האלה נחוצים ליצירה האמנותית.
עבודה וכישרון הם שני מרכיבים גולמיים שלא ניתן לפרק לגורמים ומה שמשתנה בין אמן אחד למשנהו הוא רק הפרופורציה ביניהם. Vincent Van Gogh, למשל, היה לדעתי אחד האמנים הכשרוניים ביותר בעת המודרנית. יכולת הרישום שלו לקתה בחסר, בוודאי בהשוואה לציירים האימפרסיוניסטיים בני זמנו. אבל משיחות המכחול ההחלטיות שלו, השימוש שלו בצבעים רוויים, לא נאמנים למציאות וקווי המתאר המפותלים מעידים על סערת נפש. היכולת שלנו לדמיין את הלך הרוח של ואן גוך היום, למעלה מ-110 שנים לאחר מותו על סמך מבט חטוף בתמונות שצייר ב-Arles בסוף ימיו מסתמכת על הכישרון שלו. לא על הדיסציפלינה שלו.
 |
| Vincent Van Gogh, Trees in the asylum garden, 1896 |
Edouard Manet, אחד ממבשרי האימפרסיוניזם, מהווה עבורי דוגמה הפוכה. ציוריו הרבים מדגימים שליטה עילאית בטכניקה של ציור השמן, אבל הם "חסרי ריח": המרכיב האישי בהם כמעט מתבטל אל מול המיומנות הטכנית. מאנה הצליח מבחינה מסחרית בימי חייו לאין ערוך יותר מואן גוך. אבל ואן גוך הצליח להביע בגזע עץ אחד יותר מאשר מאנה הביע בכל הרפרטואר שלו.
 |
| Edouard Manet, Chez le pere Lathuile, 1879 |
מדוע טרחתי לכתוב את כל זה? מפני שהמאמר הזה קצת מרגיז אותי (וגם בגלל שהדברים קשורים לתוצאות השאלון האחרון).
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה