Joseph Rodriguez הוא צלם יליד ניו יורק שצמח מלמטה. עד כמה למטה? בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת הוא היה חבר בכנופיה בדרום ברוקלין. תקופה מסויימת הוא התגלגל ברחובות, מכור להרואין.
רודריגז מתמחה בקבוצות שוליים חברתיות. לאחרונה הוא עבד עם צעירים מוסלמים בשבדיה. בראיון שפורסם באתר American Suburb X הוא מספר על עבודתו המוקדמת, על מקורות ההשראה שלו ועל השיטות שלו. הנה סדרה של משפטי מפתח מתוך דבריו על צילום תיעודי:
אני מראה לתלמידי את Martín Chambi, Anders Peteresen, Mario Giacomelli, Rodchenko… אנחנו מנסים לצאת מהקופסה האירופית-אמריקנית. חשוב לי להרחיב את אוצר המלים הוויזואלי של הילדים האלה, למרות שהם חושבים שהם כבר יודעים הכל.
במדיה דיגיטלית קל לצאת ולצלם תמונה נהדרת, להעביר אותה בפוטושופ ולעשות אותה יפיפיה. אבל אם תסתכל בצלמים שעבדו קודם לכל זה, לא כל תצלום היה חד לגמרי, לא כל תמונה היתה כליל השלמות. בעבודה על essay תמונה חלשה יכולה לחזק את זו שבאה אחריה. זאת צורת חשיבה.
הם (צעירים חברי כנופיית רחוב בלוס אנג'לס) אמרו לי: העיתונאים האלה צונחים עלינו ואז מסתלקים. הם לא מבינים את הסיפור. אחד הדברים שאני מלמד את תלמידי הוא כיצד להקשיב, להאט. הדבר השני הוא לעבוד מתוך אשמה.
האם העבודה שלך חשובה מספיק כדי שתחוש שלא בנוח? שתסתכן? חשוב מאד שתהיה ישר עם עצמך.
כולם מחפשים את האינטימיות, אבל אינך יכול להיכנס ולצאת כמו דבורה ולתפוס את הרגעים האינטימיים האלה... עליך להילחם עבורם. ועליך להקריב זמן.
כצלם, אתה תמיד בא מבחוץ. אחרת אינך יכול לקחת צעד אחורה ולתעד. העניין היה שיתוף... הלכתי להרבה quinceaneras (טקסי חניכה שמקובלים בחלקים של אמריקה הלטינית). הייתי בבתי חולים עם החבר'ה האלה.
צלם תיעודי בימינו דומה למשוררי ה-Beat של שנות החמישים והשישים. אתה מורד. אין מאחוריך מערכת תומכת. תצטרך להתמודד עם הרבה התנגדות.
כדאי לקרוא את הראיון המלא. הוא מלא בתובנות ששוות ציטוט.
 |
| Photograph: Joseph Rodriguez |
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה