מדוע רע לחיות בפריפריה

אני לא נוהג להתלונן, אבל החדשות האלה הצליחו להרגיז אותי. המועצה האנגלית לאמנויות, גוף ממשלתי שתפקידו לתמוך במוסדות תרבות נבחרים ברחבי אנגליה, החליטה על מדיניות חדשה לחלוקת התקציב שלה. עד 2011 תמכה המועצה ב-14 ארגונים הקשורים לצילום ברחבי אנגליה. המדיניות החדשה מוחקת מרשימת המוסדות הנתמכים ארבעה ארגונים, מקטינה במקצת את התמיכה בארבעה אחרים ומקצה את הכסף ש"נחסך" לששת המוסדות הנותרים, שתקציביהם יגדלו במידה משמעותית. העניין הוא ששלושה מתוך ארבעת המוסדות שהתמיכה בהם תופסק ממוקמים באזורים מרוחקים. לעומת זאת, מחצית המוסדות שהתמיכה בהם הוגדלה ממוקמים בלב לונדון. עתידו של Side Gallery בניוקאסל נראה קודר במיוחד: זוהי הגלריה היחידה לצילום בצפון מזרח אנגליה והיחידה בבריטניה שמוקדשת לצילום הומאניסטי-דוקומנטרי. הארגון הזה נוסד בשנת 1977 ומאז הוא מארגן תערוכות ותומך ביוצרים צעירים באזור. Side Gallery הוא חלק מארגון Amber, גוף תרבות שחבריו מנהלים אותו באופן קולקטיבי. העובדה של-Amber אין מועצת מנהלים פגעה מראש בסיכוייו להמשיך ולהנות מתמיכת המועצה לאמנויות. ההקצבה השנתית ל-Side Gallery עמדה על כ-60,000 לירות שטרלינג. לעומת זאת, התמיכה ב-The Photographer's Gallery בלונדון הוגדלה מ-800,000 ל-900,000 לירות שטרלינג. האחרונה היא גלריה עשירה בעלת מהלכים במסדרונות הנכונים שנמצאת בתהליך הרחבה מתמיד.

מדוע זה מרגיז אותי? בגלל חוסר הצדק שזועק לשמיים. התקציב הציבורי מיועד לחלוקה לציבור על פי מפתח של צרכים. הנזק שהיה נגרם לתושבי לונדון אילו אחת מגלריות הצילום הציבוריות במרכז העיר היתה מפסיקה לקבל תמיכה ממשלתית קטן בהרבה מהנזק שיגרם לתושבי צפון מזרח אנגליה אם ה-Side Gallery תיאלץ לסגור את שעריה (להבנתי חשיפה לתרבות ולאמנות היא חלק מצרכיו הבסיסיים של אדם). הפיחות הזוחל בהפניית משאבים ציבוריים לפריפריה מוכר לי היטב: לפני עשר שנים, כשרציתי לצפות בסרט קולנוע נאלצתי לנסוע כ-40 דקות עד אולם הקולנוע הקרוב ביותר למקום מגורי. לפני חמש שנים נסגר אותו בית קולנוע וזמן הנסיעה גדל לשעה ורבע. כיום מרוחק בית הקולנוע הקרוב ביותר מרחק של שעתיים נסיעה. עוד דוגמה? במקום מגורי אין קליטה של תחנת הרדיו המועדפת עלי. היתה קליטה, אבל לפני שנה קרה משהו למשדר ומאז לא קולטים. על מנת לצפות בהצגת תיאטרון עם אשתי עלי להוסיף למחיר הכרטיס של כל אחד מאיתנו כ-100 שקלים עבור הדלק ועוד כ-50 שקלים עבור זמן הנסיעה (לשמרטף). על מנת להגיע לבית החולים הקרוב עלי לנסוע כ-50 דקות. הסיכוי שלי לשרוד תאונת דרכים קשה או התקף לב קטן יותר מהסיכוי שלכם. אנחנו משלמים מסים כמו כולם (היתה הנחה קטנה שבוטלה לפני 13 שנים), אבל מקבלים פחות בתמורה.

נכון שאיש לא מכריח אותי לחיות כאן. נכון שיש למקום הזה יתרונות משלו (שלא קשורים להקצאת המשאבים הציבוריים). אבל, מגורים בפריפריה הם לא עבירה על החוק שמחייבת ענישה. אם אין הצדקה כלכלית להקים כאן מוסדות תרבות על המדינה להקים אותם ולתמוך בהם. זה בדיוק תפקידה.

.