המלצה

עבור רבים מאיתנו הקסם שבצילום הוא בעדות שהוא מותיר אחריו. עקבות של חיים: "כך נראינו בשנת 1997", "תראה איך היינו צעירים ומאושרים בחופשה הזאת", "הנה הבת שלנו כשהיתה בת שלוש". לדעתי, תרומתה החשובה ביותר של המצלמה לאנושות היא הטרנספורמציה שגרמה לזיכרון, הפרטי והקולקטיבי. הזיכרון שלנו מורכב מתמונות ואם להיות מדויק יותר - מתצלומים.

ללא תמונות מצולמות לא יכולנו לדעת הרבה על אנשים שחיים הרחק מאיתנו. לא היה לנו בסיס להשוואה בין העבר להווה. התמונה המצולמת עושה את שותפות הגורל של האנושות למוחשית יותר ולכן יש בה הכוח לחזק את הסולידריות בין אנשים. הצילום הוא המדיום האמנותי המכאני ביותר אבל גם ההומאני ביותר.

הצלמת האמריקנית Darcy Padilla פגשה נערה בת 18 בשם ג'ולי שנשאה בחיקה תינוקת. זה היה מזמן, בפברואר 1993. ג'ולי עזבה את הבית בגיל 14 על מנת להימלט מאביה החורג המתעלל. מאז חיה בכל מיני חורים. בגיל 15 התמכרה לסמים. אבי התינוקת שלה הוא זה שהעניק לה את נגיף ה-HIV.

Padilla המשיכה להיפגש עם ג'ולי. כל שנה. היא עקבה אחרי הלידות שלה, בני הזוג המתחלפים ומחזורי הגמילה-וההתמכרות-מחדש. למרות התלאות הרבות בחייה של ג'ולי הקשר ביניהן היה אמיץ. התצלומים מעידים על הקירבה. הם אמפתיים, כנים, אמיתיים.

ב-27 בספטמבר 2010 הלכה ג'ולי לעולמה. Darcy Padilla אספה את התצלומים הרבים והכינה אלבום, "The Julie project": מחצית חייה של אשה אחת.

עלי להזהיר אתכם: הפרוייקט הזה מטלטל. אי אפשר לעבור עליו ביעף. הוא יפיפה וחזק ונורא. הוא ישנה אתכם. הנה.

Darcy Padilla, Sunday February 28, 1993, from The Julie project

.