אמנות הבימוי

הצילום שונה מצורות אחרות של ביטוי חזותי. הוא תלוי באופן מוחלט בתהליכים פיסיקליים, כימיים ואלקטרוניים, אבל איננו תלוי, באופן תיאורטי לפחות, בקיומו של צלם שבוחן את העולם מבעד לעינית או למסך האחורי (בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, כשהחלו להופיע תצלומים באיכות גבוהה שהופקו באמצעות לווינים, התחולל פולמוס אקדמי סביב השאלה האם תצלום שהופק ע"י רובוט יכול להיחשב כאמנות. וללא שום קשר לאמנות, הציצו גם בזה).

בהיבטים מסויימים עבודתו של הצלם הפוכה מעבודתו של הצייר: הצייר מתחיל את תהליך היצירה הפיזי מדף ריק. הצלם מתחיל מסצנה שכל מרכיביה כבר במקומם. על הצייר להוסיף; על הצלם לגרוע. הצייר בונה; הצלם חוצב, חותך ומנתח. תפקידו של הצלם לשפוט את המציאות ולכרות מתוכה משמעות. בשונה מהציור, שמהותו בתכנון מדוקדק וביישום מלוטש, ליבו של התהליך היצירתי הצילומי הוא אגבי, אינטואיטיבי, ניסיוני.

התוצאה של אותו תהליך דומה לפרוזה. יש בה מרכיב הכרחי של authorship, כלומר שימוש בחומרים שלוקטו מהמציאות בכדי להפיק יצירה אישית, סובייקטיבית. בכך היא מקבילה יותר לווידוי מאשר לדיווח. לדעתי, תצלום "טוב" מלמד על יוצרו לא פחות משהוא מלמד על המושא שלו. האם תצלום של יצירת אמנות, נאמר שהיא מוצגת במוזאון, יכול להיחשב יצירת אמנות בפני עצמה? התשובה לכך תלויה בקונטקסט: אם יצירת האמנות מוארת היטב, מוצגת בתצלום באופן פרופורציונאלי ואין מלבדה מוקדי עניין בפריים, הרי שזו רפרודוקציה של היצירה המקורית (ויסלחו לי הפוסט-מודרניסטים על דעתי הנחרצת). במקרה כזה הצלם איננו author אלא operator. לעומת זאת, אם יצירת האמנות מוצגת כחלק שווה זכויות מסצנה רחבה יותר, או מצולמת מזווית השקפה שונה מזו של המבקר במוזאון, הרי שהתצלום הוא פרי של חשיבה ביקורתית ויש בו אמירה מעבר לתיאור של מוצג מוזיאלי.

היה זה John Szarkowski, מנהל הצילום במוזאון לאמנות מודרנית בניו יורק בין 1962 ו-1991, שהציע לבחון תצלומים על פי אמות מידה אינהרנטיות למדיום. בספרו The photographer's eye (יצא לאור ב-1966) הוא מנה חמישה קריטריונים כאלה: הדבר עצמו, הפרט, המסגרת, הזמן ונקודת ההשקפה. כולם מסתכמים לאותו  עיקרון: authorship. הצילום בא לידי ביטויו הטהור ב-Objet trouvé, אותה משאת נפש סוריאליסטית בטבעה לזקק הקשר חדש מתוך המציאות האובייקטיבית-לכאורה.

ה-Objet trouvé מקורו בתגלית, באנליזה. לא בהרכבה מחדש. הבימוי של סצנות למען המצלמה הוא פעולה פוסט-מודרניסטית: היצירה מתקיימת בעצם הרכבת הסצנה ואילו הצילום הופך לתיאור גרידא. לכלי שני. צילום כזה איננו שונה מצילום של יצירת האמנות במוזאון. לשיטתו של סרקובסקי קיים הבדל גדול בין עריכת הקומפוזיציה בעיניו של הצלם לבין עריכת הקומפוזיציה בפועל, באמצעות מניפולציה של מרכיביה: הראשונה משתמשת במאפיינים אינהרנטיים למדיום בעוד השניה מסתמכת על התערבות קונסטרוקטיבית. מובן שאין פסול בבימוי; הגישה הדירקטוריאלית נפוצה בצילום המסחרי כמו גם בצילום האמנותי העכשווי (המסחרי כשלעצמו). בימוי טוב ישרת את האסתטיקה ולכן גם את הקומוניקטיביות של התצלום, אולי אפילו יעלה את ערכו האמנותי בעיני רוב המתבוננים. אבל האמנות שבתצלום המבוים מקורה בבמאי. לא בצלם. גם אם שניהם מתגלמים באדם אחד.

André Kertész, Underwater swimmer, 1917

.