כדי ליצור תצלומים טובים, על הצלם להימצא בהלך רוח קונדוקטיבי. במלים אחרות, יש צורך ב"אינטרס משותף" בין הצלם לבין הסצנה. על כך בדיוק עומדת תורת הזֵן היפנית: על היכולת לאבד את העצמיות. להרפות מן ההתנגדות ולהיות לחלק מהתודעה. ההשלמה הזאת היא מפתח לרצפטיביות. כשאתה מרשה לעצמך להרפות אתה מאפשר לחושים ולרגשות שלך לתקשר עם הסביבה באופן ישיר, ללא סינון אינטלקטואלי. אתה פתוח יותר לגירויים ולכן אתה רואה לעומק רב יותר ובאופן צלול יותר.
לתצלומים יש תכונה מוזרה: הם מיטיבים לתאר לא רק סצנות, אלא גם אינטראקציה. תצלומים שנוצרו בשעה של רצון יהיו "מרוכזים" יותר מאשר אלה שצולמו דרך פילטרים של ביקורת ושל חשיבה. הזן של הצילום הוא קודם כל אמפתיה: היכולת לא רק לקבל אלא להבין; לא רק להשקיף אלא לראות.
לפעמים הנפש עכורה. הראש מלא במחשבות שאתה לא מצליח לפרוץ דרכן. ממש כך קרה לי ביום שישי האחרון, בזמן מסיבת הפורים בקיבוץ שלנו. האווירה היתה טובה: הרבה צחוק, אלכוהול, מוזיקה. אבל ככל שרציתי לא הצלחתי לאבד את עצמי. חשתי כבוי, מגושם, חנוק. חסרתי את חיכוך החושים עם השמחה שבחוץ. והתצלומים? הם מדברים בעד עצמם.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה