פוטוג'ורנליזם מוצנח

כידוע, אינני חוסך בביקורת כלפי צלמי עיתונות (ועיתונאים בכלל) ש"מוצנחים" אל תוך התרחשות במקום זר בו התרבות והשפה אינם מוכרים להם. מן ההכרח שהדיווח שלהם, במלל או בתמונות, יהיה שטחי. עובדתי בלבד. אין להם ההיכרות האינטימית והזמן הדרושים על מנת להיכנס לעובי הקורה. עם כל הרצון הטוב, אין להם זמן להשקעה הרגשית הנחוצה על מנת להבין את ההתרחשויות לעומקן. בעוד מספר ימים הרי יקראו אותם למקום אחר.

צלם העיתונות Andrew Burton שנשלח ליפן ע"י עיתונו, USA Today, לאחר רעידת האדמה שאירעה שם החודש כותב בבלוג שלו על התסכול שחש כשנקרא לצאת מהמדינה לאחר מספר ימים.

אינני מבין כלל את הצורך לשלוח ליפן עיתונאים זרים. הרי לא חסרים בה משרדים של סוכנויות ידיעות וצלמים. יפן היא מדינה חופשית שאיננה מטילה צנזורה על דיווחים היוצאים ממנה ואין כל סיבה לחשוד באמינותם. Burton עצמו מודה שנסע ליפן רק מפני שנתבקש לעשות זאת. מבין השורות עולה התחושה שידע כי לא יוכל לתרום הרבה:

I wondered why I wouldn’t take that opportunity. And when I think of it, I don’t there’s a single journalist who, given that offer, would actually say, “you know what, the Japanese media has great coverage, I don’t think I’m needed over there.” Humans are simply not that altruistic, or at least I’m not. As I sat on the phone with one of my best friends waiting for my flight to leave New York, we talked a lot about this. In the end he said, “look, someone was going to take that job, and you got the phone call. Be an open, empathizing human, and you will do a good job.”

השאלה הקשה, ש-Burton לא מצליח לענות עליה, היא מדוע העיתונים אינם מסתמכים על כתבים ועל צלמים מקומיים, שעשויים לדווח על העובדות באותה מידה כמו העיתונאים הזרים ואף לספק לקוראים תובנות עמוקות יותר. הסיטואציה ביפן אינה דומה לזו שמאפיינת את ההפיכות האחרונות במזרח התיכון; אין כאן קונפליקט בין שני מחנות שכל אחד מהם מעוניין להשפיע על דעת הקהל העולמית ולהציג את נקודת מבטו כאמת אבסולוטית. הטרגדיה ביפן גדולה יותר מכל קוד תרבותי מקומי. כל מי שצפה בתמונות שהגיעו משם הבין את הקולוסאליות של הארועים גם ללא תרגום לעברית/אנגלית/ספרדית/ערבית. הדרישה של קוראי העיתונים לתצלומים מזעזעים או סתם מרגשים לא יכולה לבוא על סיפוקה על ידי צלמים זרים (כפי שהיטיב להבין אלכס ליבק). רק מי שחי ביפן עוד לפני אסון הטבע הזה יכול לחדור את השכבה האטומה של העובדות היבשות.

יתכן שרעידת האדמה, הצונאמי והמשבר הגרעיני שבא בעקבותיהם הם ארועים שלהבנת מלוא ההשלכות שלהם ידרש זמן ממושך. עד אז, כל מה שנראה הם אותם עיי חורבות, מכוניות שטופות וקשישים עטויים במסכות בד שמחטטים בהריסות בתיהם.

Photograph: Eliza Ruhamah Scidmore, Japan tsunami aftermath 1896

.