על התמחות

אין הרבה אמנים שמציירים פורטרטים, נוף, אבסטרקט וטבע דומם. ודאי שאין אמן שמצטיין בכל אחד מהז'אנרים האלה. אבל הצילום שונה; צלם מנוסה ומיומן יוכל לצלם כל דבר באותה מידה של הצלחה בהינתן לו הציוד המתאים. נכון?

לא נכון. לדעתי, על מנת שיפיק תצלומים בעלי משמעות על הצלם להיות קשור לנושאים שלו. זה חלק נכבד ממה שמכונה 'ראיה צילומית'. על צלם של חיות בר, למשל, להכיר את האקולוגיה, הפיזיולוגיה, דרכי התקשורת והיחסים החברתיים של המין אותו הוא מצלם. יותר מכך: עליו לאהוב את אותו בעל חיים. רק אם כל אלה מתקיימים יהיו לאותו צלם הסבלנות להמתין להתרחשות בעלת משמעות, הידע היכן וכיצד לגשת לצילום (האם עליו להסתתר? להתקרב באופן גלוי? לארוב?) והאמפתיה, הדרושים לשם הפקה של תמונות יוצאות דופן. לצלם כזה יידרשו שנים של מחקר ורכישת מיומנות טכנית לפני שיגיע לרמה גבוהה באמת. מובן שגם צלם חסר ניסיון בז'אנר הזה, אורח לרגע, יוכל להפיק תוצאות נפלאות (בעזרת הרבה מזל), אבל הסיכויים שיצליח בכך נמוכים לאין ערוך. קרוב לודאי שאותו צלם טבע ייכשל כישלון חרוץ אם ינסה את כוחו בז'אנרים אחרים, אפילו אם יש להם הרבה מן המשותף עם צילום חיות בר (למשל ספורט או נוף). כל ז'אנר צילומי דורש התמחות.
הצילום הוא ענף אינטרדיסציפלינרי. הקירבה לנושא והצורך לומר משהו קודמים לאהבת הצילום לשמה. אחרת מה שמתקבל הוא תצלומים סתמיים, חסרי משמעות למתבונן ממש כפי שהם חסרי משמעות לצלם. צלמים מתחילים רבים מנסים את כוחם בז'אנרים שונים ומשונים: שנתיים-שלוש לאחר רכישת המצלמה ה"רצינית" הראשונה שלו, צלם כזה עשוי למצוא את עצמו עם עדשה אולטרה-רחבה, עדשת מאקרו ועדשת פריים מהירה שכולן זוכות לשימוש, גם אם מועט. המגוון הזה הוא ביטוי לשאיפה ללמוד ולהתנסות, וזה אך טבעי. אבל בשלב כלשהו ההתנסות ממצה את עצמה והצלם מגיע לשלב אבולוציוני חדש: התמחות. הביטויים ל"מעבר הפאזות" הזה יכולים להיות אחד או כמה מאלה:

• המצלמה נשארת בבית - הצילום נעשה פעולה מתוכננת יותר. הצלם לא נושא איתו את המצלמה בכל עת בתקווה ש"משהו ששווה צילום" יתרחש לנגד עיניו.
• עדשות שמעלות אבק - הצלם נושא איתו רק עדשה אחת (או שתי עדשות דומות).
• שינויים בדרכי הלימוד - פחות מדריכים וקורסים, יותר סדנאות.
• שינויים במקורות ההשראה - פחות הסתמכות על מקורות מקוונים ומגזינים, יותר הסתמכות על ספרים (גם כאלה שלא עוסקים בצילום) והיכרות אישית.
• שינויים בתהליך הצילומי - בשעה שהוא מצלם, הצלם חושב פחות על המצלמה ויותר על הסצנה. הוא מצלם פחות ושיעור התמונות הראויות לשמירה עולה.
• שינויים מנטאליים - הצלם מודע יותר למגבלותיו. הסטנדרטים שלו משתבחים וכושר הביקורת העצמית שלו עולה. הוא מכיר בכשרונם של אחרים ונעשה צנוע יותר. הוא גם מבין שאין קורלציה בין איכות טכנית לאיכות "אמנותית".

השאלה הראשונה שאני שואל כשאני מתבונן בתצלום כלשהו היא מדוע הוא הגיע עד הלום. כלומר, מדוע הוא צולם, מה יש בו שהגן עליו מפני מנגנון הביקורת העצמית של הצלם ומדוע הוא נמצא ראוי לפרסום. למען האמת לא תמיד התשובות לשאלות האלה גלויות לעין. מעטות התמונות שיש בהן אמירה אינטלקטואלית או אמוציונאלית אוניברסלית. מאחר שבסיטואציות רבות (וברוב הז'אנרים) הסיכוי שלי להפיק תמונה בעלת משמעות הוא אפסי, אני פשוט מוותר מבלי לנסות. אינני מצלם טבע דומם, ספורט או חתונות מפני שאין לי עניין בנושאים האלה באופן כללי. העובדה שאני מחזיק מצלמה לא תעשה אותם מעניינים יותר לדידי. התמחות פירושה לא רק בחירה בנושאים המתאימים ופיתוח מיומנויות הדרושות לצילום אותם נושאים, אלא גם ויתור על ז'אנרים וטכניקות אחרים. על מנת ללמוד דבר אחד עליך לשכוח משהו אחר, ואם אתה שואף להמציא מחדש את הגלגל עליך למחוק מזכרונך חלק ניכר ממה שאתה יודע. התהליך הזה נקרא un-learning והוא האיבר התת-קרקעי שבלעדיו אי אפשר להתמחות.

.