מגבלות המדיום ו"השפה הצילומית"

לצילום, כמדיום טכני, יש מגבלות. למשל, הוא לא מאפשר יצירת תמונה מן הזיכרון. הוא לא מאפשר אבסטרקציה טוטאלית של המציאות, כמו למשל האקספרסיוניזם המופשט. הוא לא מאפשר ריבוי משטחים, כמו הקוביזם למשל. מצד שני, יש לצילום מאפיינים צורניים ייחודיים שחסרים במדיה חזותיים אחרים. לפעמים מתייחסים למאפיינים האלה במונח "השפה הצילומית". המגבלות הטכניות האלה של המדיום מוכרות היטב לקהל הרחב והוא מקשר בינן לבין ז'אנרים וסגנונות שונים. כוחן בכך שהן לא נתפסות כפגמים, אלא כחלק בלתי נפרד מהמדיום. לפניכם כמה דוגמאות:

• מונוכרום - לפני 1950 לא היתה לצלמים אפשרות מעשית לעבוד בצבע, אבל גם מאוחר יותר המשיך הסרט המונוכרומטי להיות בשימוש נרחב (בעיקר בקרב צלמי האמנות). המונוכרום חסר את המימד הריאליסטי והאמוציונאלי של הצבע, אבל דווקא משום כך הוא עובד היטב בסיטואציות בהן היבטים אחרים של התמונה חשובים יותר (מרקם, טונאליות או תוכן). על האפשרויות היצירתיות המיוחדות לשחור לבן תוכלו לקרוא כאן.

• טשטוש תנועה – סוג הטשטוש הזה נובע מהיעדר צפיפות האור הנחוצה להקפאת תנועה מהירה. עד שנות השבעים של המאה שעברה תמונות שנראה בהן טשטוש תנועה היו בדרך כלל פסולות לפרסום. מאוחר יותר זכה טשטוש התנועה להכרה כחלק מהצילום הפוטוג'ורנליסטי, אבל בז'אנרים מסויימים, כמו ספורט, אופנה וטבע, הוא עדיין "אסור". טשטוש התנועה מעלה במתבונן אסוציאציות של דרמה, אפלוליות ודחיפוּת, במיוחד בשחור לבן או ב-low key. לעומת זאת, כאשר הוא מלווה בחשיפת יתר הוא מעורר קונוטציות שקשורות לכוונות אמנותיות (במיוחד אמנות יפנית).

• גרעיניות – זו נגרמת משימוש בפילם רגיש, שמתאפיין בגרגר גס. מכיוון שהגרעיניות קשורה באופן היסטורי לצילום בתנאי אור קשים ולעדשות רחבות צמצם, היא מעוררת במתבונן תחושות של אותנטיות ושל דרמה (בעיקר כאשר הקונטרסט חזק). בשנים האחרונות נעשה המראה הגרעיני פחות מקובל בעיתונות המודפסת, קל וחומר ברשת. העיבוד הדיגיטלי מוציא מהגרעיניות את העוקץ שלה (רעש דיגיטלי נראה אחרת, במיוחד כשהוא כרומטי) ונראה שהמראה הזה נמצא בסכנת הכחדה.

• מגבלות של טווח דינאמי – הטווח הדינאמי המוגבל של סרטי צילום ושל חיישנים דיגיטליים כאחד יצר מסורת של צילום בעל התפלגות טונאלית בלתי מאוזנת: תצלומי low key, בהם הטונים הכהים דומיננטיים, יוצרים במתבונן תחושות של עומק תוכני, של מסתורין ושל פסימיות. לעומתם, תצלומי high key קשורים לאופטימיות, לפתיחות, לקלילות ולחופש.

• עיוותים אופטיים – אלה מאפיינים בעיקר עדשות רחבות ואולטרה-רחבות. התיקון הרקטיליניארי של עדשות כאלה גורם ל"מתיחה" של אובייקטים הסמוכים לפינות התמונה. העיוותים האלה מכוונים את מבטו של המתבונן אל מרכז הפריים ונותנים לו תחושה כאילו הוא נמצא בתוך הסצנה. לכן הם קשורים באותנטיות, במעורבות רגשית ובדרמה. עדשות אולטרה-רחבות החלו להופיע בשוק לפני כ-50 שנה ושימשו בעשורים הראשונים לקיומן בעיקר צלמי אופנה ונוף. למעשה, רק לפני כעשור זכו העדשות האלה לפופולאריות רחבה. המראה האופייני של תמונות המצולמות בעזרתן נחשב עדיין חדשני ורדיקלי, אם כי שימוש מוגזם בפרספקטיבה הדרמטית שעדשות כאלה מציעות נוטה לעייף את עין המתבונן.

• רוויית צבעים – כל סרט צילום וכל תהליך כימי מתאפיינים בפרופיל צבע ייחודי. כמה מהסרטים והתהליכים זכו למקום של כבוד בהיסטוריה הארוכה של צילום הצבע. אזכיר כאן שלושה מהם: Kodachrome, סרט השיקופיות המהולל של קודאק, התאפיין ברוויה חזקה של הצבעים החמים ובירוק וכחול שקטים יותר. הרוויה התחזקה ככל שהטונים היו כהים יותר, כך שהיה נהוג לחשוף את הסרט הזה בחסר. רוב התצלומים שהתפרסמו במגזינים בין 1960 ו-1990 מקורם בקודאכרום. סרט השיקופיות Fuji Velvia התאפיין בצבעים רוויים עוד יותר, כמעט פלואורוצנטיים. הגברת הרוויה הנהוגה בקרב צלמי נוף וטבע היא ביטוי לטעם הקהל, שהעדיף את הסרט הזה על פני אחרים למרות הצבעים המוגזמים והבלתי ריאליסטיים שלו. רוב התמונות שהופיעו ב-National Geographic ובעיתונים אחרים בין 1990 ו-2004 צולמו ב-Velvia. SX-70, מצלמה מקצועית מתוצרת Polaroid שמכירותיה הגיעו לשיאן בשנות השבעים, התאפיינה בכך שהפיקה תצלומי פוזיטיב ישירים על גבי נייר פוטוכימי שהוזן בה. הצבעים האופייניים של תמונות שהופקו בתהליך הזה כללו צללים בהירים יחסית וגוונים מלאכותיים-אבל-מעניינים. צבעי הפולרואיד חוזרים לאופנה בשנתיים האחרונות, על חשבון המראה השדוף של 2008-2009 (אם אתם רוצים לדעת מהם סגנונות הצבע המובילים בצילום, עיינו בשבועוני האופנה הבינלאומיים כגון Vogue  ו-Look).

צלמים רבים, כיום כבעבר, שואפים להתגבר על המגבלות האלה ועל רבות אחרות באמצעות רכישת מצלמות ועדשות יקרות יותר, כלי תוכנה שהולכים ומשתכללים וטכניקות של "צילום סינתטי" (למשל פנורמות "תפורות" ו-HDR). יצרני המצלמות מציעים מהירויות תריס גבוהות יותר ויותר גם בתנאי תאורה בעייתיים ומבטיחים תמונה נקיה מרעש דיגיטלי ברגישות גבוהה. תעשיות הפרסום, צילום הארועים וצילום הטבע דורשות תמונות נקיות מ"פגמים", אבל דומה שהתמונה האידיאלית נקיה גם מאמירה אישית ומאטמוספירה.

ה"פגמים" האלה יקרים מפז. הם חלק ממסורת ארוכה של ביטוי, של רמזים, של תרבות. יש להם טעם וריח, נפח ותוכן. אפשר וצריך להשתמש בהם גם אם הם כבר לא באופנה.

.