פוטוג'ורנליזם טוב ופוטוג'ורנליזם רע: חלק שני

ההתפתחויות בשדה הפוטוג'ורנליזם העולמי מטרידות. קחו למשל את פרסי ה-World Press Photo לשנת 2011 (הקדישו כמה דקות לעיון בתמונות ובסדרות הזוכות). על התמונה הזוכה ועל השימוש מעורר המחלוקת שנעשה בה כבר הרחבתי את הדיבור, אבל ברוב התמונות שזכו השנה בפרסים חוזרת על עצמה אותה תופעה. אני קורא לה תאוותנות: התמונות חזקות לא רק בתוכנן, אלא גם במאפיינים הצורניים שלהן. רבות מהן סובלות מעיבוד אגרסיבי עד כדי כך שאני לא בטוח שלא נעשו בהן שינויים מעבר להגברת הקונטרסט והרוויה. התוכן כבר איננו מספיק. על הדרמה לקבל ביטוי גרפי משמעותי כדי להפנות לתמונה תשומת לב.

ה-World Press Photo Awards איננה תחרות צילום; זאת תחרות לצילום עיתונאי. אבל נראה שאפילו השופטים בה אינם מבינים את ההבדל. אחת הראיות לכך היא דיון בעניינה של התמונה הזוכה לשנת 2010, מאת הצלם Marco Vernaschi. התמונה מתארת הוצאה להורג של בלדר סמים בגינאה ביסאו שבמערב אפריקה. לדברי הצלם זהו כמעט מחזה נפרץ במדינה זו, שהפכה בשנים האחרונות למרכז עולמי של סחר בקוקאין, בנשק ובבני אדם.

העיתונאי הבכיר Jørn Stjerneklar העלה חשד לפיו הסצנה המתוארת בתמונה הומחזה במיוחד עבור המצלמה. Stjerneklar עבד באפריקה במשך שלושים שנה והוא מכיר היטב את סדרי החיים במדינות שונות ביבשת, ובכלל זה גינאה ביסאו. סתירות בין גירסאות שונות של הסיפור של Vernaschi על האופן בו צולמה התמונה ועל הדרך בה נקלע לסצנה, כמו גם היכרותו עם המדינה, עוררו את חשדו. לא אכנס כאן לפרטים כי הם סבוכים, אבל מי שירצה להתעמק בהם יוכל למצוא אותם בבלוג המצוין Duckrabbit. העניין הוא שהצלם טען כי היו ברשותו רק כמה שניות לצלם. לדבריו הוא צילם שתיים או שלוש תמונות אותן פירסם מאוחר יותר. אלא שעיון ב-metadata של הקבצים מגלה שחלפו 11 דקות בין שתי החשיפות. אם לא די בעובדה הזאת, Stjerneklar מביא שלל דוגמאות לחוסר יושרה מצד Vernaschi במהלך עבודתו העיתונאית במערב אפריקה (בעיקר "ארגון מחדש" של סצנת רצח, לפני הגעת המשטרה המקומית, לשם הגברת הדרמה).

החשדות שהועלו מצדיקים רוויזיה מצד שופטי התחרות, או לכל הפחות בדיקה מעמיקה. אבל התגובה שקיבל Stjerneklar היתה זאת:

Marco Vernaschi provided us the the RAW files of his story. Our experts carefully assessed the files and did not find any irregularities conflicting with the rules of the World Press Photo Contest. We are satisfied and see no reason to take further action regarding the prizewinning story of Marco Vernaschi. I hope I have informed you sufficiently on this matter.

נראה שהשופטים בתחרות הצילום העיתונאי החשובה בעולם נותנים את דעתם רק להיבטים הטכניים ולאסתטיקה של התצלומים המוצגים לשיפוטם. קבצי ה-RAW יכולים אולי להוכיח שבתצלומים לא נעשתה מניפולציה של הפרטים, אבל המניפולציה עליה מדובר חמורה יותר: זוהי מניפולציה של הקונטקסט שמעלה שאלות קשות על ענייני אינטגריטי עיתונאי ואפילו על אמירת אמת. הדברים מקבלים משמעות חדשה למקרא מספר ציטוטים מפיו של Vernaschi עצמו על עבודתו כצלם עיתונות:

“I also believe that if you want to tell about the madness and tragedy that surround the drug world you must in some way get your hands dirty: there is no way to dig into the mud and stay clean. So it was clear since the beginning that I needed to establish a strong connection with my characters. Developing this story meant that I had to live inside a real nightmare. The fear and tension stay with me, but I believe this is an important story to share with the world”.” http://www.lensculture.com/vernaschi.html?thisPic=3

 "Like a musician change the melody and mood of a sad to a happy song, you have to as a photographer to express the visual soul in your story. This is the key to making sensitive images.”
http://journalisten.dk/world-press-vinder-i-skudlinjen

 “Thank God photojournalism has been recognized in recent years as an art form and as a commercial product with a much wider market…” http://www.argraescuela.org.ar/new/vernaschi.php

 "Post-production is a necessary complement of modern photography. Without adequate post-production you cannot be talking about a finished image. It would be like cooking without the dough to bake a cake…." http://ziczac.it/a/leggi/06a40e1737053c60df6707fcc9941f5e/

המוטיבציה של Marco Vernaschi מובנת: על מנת להתבלט בין המוני הצלמים המסתובבים כיום באזורי מלחמה ומשבר עליו להפיק תצלומים איכותיים מבחינה טכנית, תוכנית ואסתטית. לדידו המטרה מקדשת את האמצעים: מותר ללכלך את הידיים בעיסקאות עם גנגסטרים, מותר לערוך את ה-"visual soul" (או במלים פשוטות יותר, לביים את הסצנות) ומותר לבצע בתמונות עריכה שתוציא אותן מהקשרן. הרי פוטוג'ורנליזם איננו אלא ענף של האמנות.

נראה שהקשר בין פוטוג'ורנליזם לאתיקה עיתונאית הוא מקרי בלבד. עבודתו של Marco Vernaschi איננה עיתונות. היא דומה יותר לדוקו-דרמה, אבל כנראה שהיא אסתטית מספיק כדי שארגון ה-World Press Photo יעניק לה חותמת כשרות.

Photograph: Marco Vernaschi, 2009