W. Eugene Smith: תיעוד או יצירה?

אופיו המכאני של המדיום הצילומי עושה אותו נוח לעבודה תיעודית. זה היה סוד קסמו של הצילום מראשיתו: הקלות והמהירות בה ניתן ליצור תמונה מדוייקת של המציאות. התיעוד הוא בבסיסו תיאורי. הצלם הוא בבחינת operateur, כפי שהסברתי ברשימה "איזה מין צלם אתה?". הוא נבחן ביכולת להימצא במקום הנכון בזמן הנכון. וזהו. תצלומים תיעודיים הם בעלי ערך ארכיוני, היסטורי: עליהם לשמש עדויות לכך שמה שמתואר בהם אכן התקיים. ההישג שלהם הוא בעצם "הקפאת הזמן".

האם צילום עיתונאי הוא בהגדרתו תיעודי בלבד או שמא יש בו ערך מוסף? 

תשובה אחת לשאלה הזאת מיוצגת בעמדתו של Henry Luce, העורך המייסד של מגזין Life, שקבע את המוטו של כתב העת ב-1936:

To see life; to see the world; to eyewitness great events; to watch the faces of the poor and the gestures of the proud; to see strange things — machines, armies, multitudes, shadows in the jungle and on the moon; to see man’s work — his paintings, towers and discoveries; to see things thousands of miles away, things hidden behind walls and within rooms, things dangerous to come to; the women men love and many children; to see and to take pleasure in seeing; to see and be amazed; to see and be instructed….

המוטו של Life מתאר את העיתונות בכלל ואת הפוטוג'ורנליזם בפרט באופן פסיבי. מטרתן לראות ולדווח. אין כאן התייחסות לנקודות מבט או לסלקטיביות; על העיתונות לגלות לעיני הציבור את כל האמת.

11 שנים ומלחמה אחת מאוחר יותר קמה רביעיית צלמים וקראה תגר על הגישה הזאת. מקימי סוכנות Magnum היו מפוכחים יותר בדרך ההסתכלות שלהם על המושג "אמת" והבינו שכוחה של העיתונות הוא לא רק במסירת העובדות אלא בפרשנות שלהן. Henri Cartier-Bresson, אחד מארבעת מקימי מגנום הגדיר את הסוכנות כך:

Magnum is a community of thought, a shared human quality, a curiosity about what is going on in the world, a respect for what is going on and a desire to transcribe it visually.

ההגדרה הזאת מרחיבה את תפקיד הפוטוג'ורנליזם מעבר לתעודה. קרטיה-ברסון מדבר על חשיבה, על סקרנות ועל תרגום של ארועים לשפה חזותית. מגנום היא סוכנות ששייכת לצלמים החברים בה. זו איננה מערכת של עיתון כזה או אחר ולכן עבודתם של צלמיה עמידה בפני עריכה הרבה יותר מעבודתם של צלמי מערכות עיתונים כאלה ואחרים. צלמי מגנום עוסקים אמנם בצילום עיתונאי לכל דבר, אבל זהו צילום עצמאי שנוקט עמדה ואינו סר למרותם של בעלי המאה. אם צלם Life הוא operateur (לפחות זו היתה הכוונה בימיו הראשונים של כתב העת) הרי שצלם מגנום הוא auteur; צלם Life הוא משקיף בעוד צלם מגנום מעורב.

הקונפליקט בין שתי הגישות השונות לצילום עיתונאי בא לידי ביטוי באופן כמעט טראגי במקרה של W. Eugene Smith (י1918-1978). הצלם האמריקני הזה היה ידוע בעקשנות ובפרפקציוניזם שלו. כבר בשלב מוקדם של הקריירה שלו הוא פוטר מהשבועון Newsweek בשל סירובו להשתמש במצלמת פורמט בינוני. ב-1939 הצטרף סמית ל-Life ופוטר לאחר זמן קצר עקב חיכוכים על העורך, אבל בשנת 1942 שב ונשכר ע"י המגזין בזכות כשרונו. הוא צילם כמה מהתמונות החשובות ביותר של מלחמת העולם השניה באיי האוקיינוס השקט. ב-1948 נשלח סמית לעיירה קטנה במדינת קולורדו על מנת לצלם כתבה על רופא כפרי. סמית הבין שעל מנת להעביר לקורא את עולמו של הרופא עליו להבין מיהו ולא רק מה הוא עושה. הוא ליווה את הנושא שלו, רופא צעיר בשם Ernst Ceriani, במשך 23 ימים ולילות עד שהפרוייקט השביע את רצונו. מובן שאיחר להגיש את הנגטיבים לעורך, אבל עבודתו "Country Doctor" זכתה להערכה ציבורית ומקצועית רבה ונחשבת ל-photo essay הראשון מאז ומעולם. ב-1954 התחולל ויכוח מר בין סמית לאחד העורכים ב-Life שנסב על אופן השימוש בתמונה מסויימת והוא עזב את כתב העת באופן סופי. ב-1955 הצטרף סמית למגנום. בפרוייקט הראשון שלו הוא התבקש ע"י העורך Stefan Lorant לצלם מאה תצלומים בעיר Pittsburgh, מרכז תעשיות כבדות חשוב. הקונפליקט בין השניים לא איחר לבוא: סמית ביקש לעסוק בעיר התעשייתית כ"ישות חיה", בעוד Lorant התכוון לתיאור ויזואלי פשוט של העיר המשתנה והאנשים שמאחוריה. הפרוייקט, שאמור היה להימשך שלושה שבועות, נמשך שלוש שנים. סמית הפיק כ-10,000 נגטיבים והדפיס כ-2000 מהם, אבל בסופו של דבר פורסמו רק 88 מהם בשנתון צילום זניח. במהלך עבודתו על "Pittsburgh" נטש סמית את משפחתו והחל לשתות ולהשתמש באמפיטמינים על מנת שיוכל לעמוד במחסור בשינה. הוא מעולם לא הצליח לקבץ את העבודה העצומה הזאת לכדי אוסף בעל משמעות בעיניו והגדיר אותה כ"תבוסה מוחלטת". הפרוייקט האחרון של סמית, "Minamata", התרכז בכפר דייגים יפני שתושביו סבלו הרעלת כספית בעלת תוצאות נוראות. הוא עבר להתגורר ביפן במשך שלוש שנים, בין 1971 ו-1973. סמית נפטר ב-1978 לאחר שלקה בשבץ מסיבי שנגרם משנים של צריכת אמפיטמינים ואלכוהול.

W. Eugene Smith היה createur בנשמתו, אבל נאלץ להתפרנס כ-auteur בזמן שציפו ממנו שיהיה בסך הכל operateur. והקונפליקט הזה הרג אותו.

W. Eugene Smith, Untitled from Pittsburgh, 1955