"מגנום הישראלי"?

בתגובה ששלח לבלוג שגיא קורטלר, הוא הזכיר יוזמה שהולכת ונרקמת להקמת גוף עצמאי של צלמים שיהווה מעין "מגנום ישראלי". הרעיון הזה בולט על רקע האפרוריות של הצילום התיעודי בישראל כפי שהיא באה לידי ביטוי בשנים האחרונות בעיתונות הכתובה. אין צורך בעין חדה על מנת להבחין בכך שרבים מהצלמים שעבודתם מתנוססת מעל דפי העיתונים היומיים חסרים ידע תיאורטי רלוונטי הן בתחום העיתונות והן בתחום הצילום. רוב הצלמים האלה מועסקים כפרילנסרים ונראה ששכר העבודה הנמוך דוחף את הטובים למקומות אחרים. המצב העגום של הצילום התיעודי איננו מיוחד לישראל וגילויי דעת מהחודשים האחרונים, כמו אלה של Neil Burgess ושל Michael Kamber, יעידו על כך.
אבל, האם ישראל זקוקה לסוכנות עצמאית דוגמת מגנום?
על מנת לענות על השאלה הזאת אנסה להגדיר את היתרונות שמגנום מציעה לצלמים שהם חבריה, כמו גם לחברה:
self assignment - בניגוד לצלם מערכת או לפרילנסר שמצלם עבור עיתון כזה או אחר או עבור סוכנות ידיעות, צלם מגנום נהנה ממידת מה של חופש לבחור את הפרוייקטים שלו. חופש הבחירה הזה הוא מהותי: אני מאמין שמידת הקירבה לנושאים, ובמיוחד מידת המעורבות בהם, משפיעות על איכות התוצאות. צלם שבוחר לצלם photo essay על, נניח, החיים במחסום באזור ירושלים יבלה זמן רב יותר במחסום, ידבר עם יותר אנשים, יגיע להיכרות אינטימית יותר עם הנפשות הפועלות ובסופו של דבר יפיק תוצאה משכנעת יותר, מהימנה יותר, קומוניקטיבית יותר ובעלת סיכוי רב יותר להשפיע על דעת הקהל מאשר זו שיפיק צלם מערכת שנשלח למחסום על מנת ללוות כתבה בנושא באילוסטרציה.
עמידות בפני עריכה - חומרים שמופקים בידי צלמי מגנום עומדים בפני עצמם. למגנום, כסוכנות בעלת משקל ומוניטין, יש השפעה על הגופים שיורשו להשתמש בפרוייקטים שהופקו בידי צלמיה ועל האופן וההקשר בהם יפורסמו התמונות. לעומת זאת, תמונה שצולמה בידי צלם המועסק ע"י עיתון, אפילו אם קשרי ההעסקה הם אד-הוק, עלולה להיות מוצאת מהקשרה כיד הדמיון הטובה מבלי שהצלם יוכל לפצות פה.
גב כלכלי - צלם מגנום לא יוכל להתעשר מהצילום שלו, אבל הסוכנות תעניק לו ביטחון כלכלי בדמות מימון לפרוייקטים שלו. המימון הזה איננו תלוי במידת ההצלחה המסחרית של אותו צלם או בפוטנציאל המסחרי של פרוייקט זה או אחר. לעומת זאת, הלחץ האבולוציוני בעיתונות המסחרית דוחף את הצלמים ליצור תמונות שישביעו את רצונו של העורך. רק כך יוכל צלם כזה לשרוד באקלים התחרותי. המוטיבציה להשביע רצון דוחקת בהכרח הצידה את היושרה ואת היצירתיות של הצלם. תופעה שפושה בצילום העיתונאי המסחרי היא אסתטיזציה של החומר הצילומי: פוטושופ הפך לכלי לגיטימי לא רק במדורים הפרסומיים אלא גם בעמודי החדשות. האמת הולכת ונעשית אופציונאלית.
סוכנות מגנום הוקמה בתקופה שבה עיתונות אמיצה, בעלת מידה הגונה של אינטגריטי, היתה מוצר במחסור. מלחמת העולם השניה זה עתה הסתיימה, הפצצה האטומית נוסתה בהצלחה והקונפליקט האידיאולוגי בין הגושים החל לשלוח את שורשיו העמוקים אל לב החברות שמשני צידי מסך הברזל. זו היתה תקופה של צנזורה, של אינדוקטרינציה ושל חוסר אמון באינטרסים של הההנהגות. מגנום היתה ונותרה יותר מאשר סוכנות צילום; זוהי תנועה אידיאולוגית של צלמים שחרתה על דגלה חופש פוליטי ויצירתי כמו גם דיווח עיתונאי אמין (אם כי סובייקטיבי). מגנום הוכיחה שרידות מרשימה במשך השנים, שרידות שנסמכה על העקרונות החזקים שלה אבל גם על יכולתה לבחור את חבריה בפינצטה: הסוכנות מצרפת לשורותיה צלמים רק לאחר תקופת מועמדות ממושכת שבמהלכה הוכיחו אינטגריטי עיתונאי, מקוריות ויצירתיות.

מצב הפוטוג'ורנליזם בישראל בשנים האחרונות הוא בכי רע, אבל הוא לא נובע מסתימת הפיות האידיאולוגית בה נתקלו מקימי מגנום; החברה בישראל פלורליסטית כפי שלא היתה מעולם ומאפשרת למגוון דעות גדול להישמע. המשבר הוא גלובאלי ונובע משינויים מרחיקי לכת בצריכת התקשורת. כשם שעליית קרנה של הטלוויזיה כמדיום חדשותי בראשית שנות השבעים שמה קץ ל-Life ולכתבי עת אחרים שהתמקדו בהצגה ויזואלית של ארועי השעה, כך שירותי החדשות המקוונים מאיימים כיום על כל העיתונות הכתובה. פשוט, לעיתונים כבר אין כסף להחזיק ולנייד ציי צלמים. על מנת לשרוד, על צלם העיתונות לדעת גם לכתוב, לערוך קטעי וידאו ובעיקר לשווק את עצמו. או להציע את שירותיו תמורת פרוטות. הצרה היא שהצלמים הטובים ביותר, אלה שמצטיינים בחשיבה יצירתית ובעין חדה, מתקשים להסתגל למציאות הזאת.

בהיעדר הגדרות ברורות של סטנדרטים מקצועיים כל מי שמחזיק מצלמה שנראית מרשימה מספיק יכול להציג את עצמו כצלם, ורבים אכן עושים זאת. השוק איננו בררן. ברוב המקרים יזכה בעבודה מי שיציע את שירותיו תמורת השכר העלוב ביותר. וכשהפרנסה עומדת על הפרק שאלות של אינטגריטי ושל מקוריות הן בגדר מותרות. "מגנום הישראלי" לא יפתור את הבעיה. נקודת המוצא של סוכנות כזאת תהיה אליטיסטית. אני חושש שמטרתה העליונה תהיה לדאוג לפרנסת חבריה (בעיקר באמצעות פרוייקטים בינלאומיים) ואילו המאבק למען הפוטוג'ורנליזם בישראל יזכה לסדר עדיפות נמוך. למשל, מתוך דאגה למצב הפוטוג'ורנליזם העולמי, מגנום הקימה לאחרונה קרן למימון פרוייקטים של צלמים חיצוניים. האם "מגנום הישראלי" עשוי להעמיד קרן כזאת? מסופקני. יחד עם זאת, יצירת קורפוס כזה של צלמים מובילים עשויה להדגיש את הרמה הנמוכה של הפוטוג'ורנליזם בארץ וגם זה לטובה.

במציאות הנוכחית, מה שהצלמים זקוקים לו הוא איגוד מקצועי: איגוד של צלמים יוכל לקבוע מחירים מינימליים לעבודה מסוגים שונים ולהפעיל מערכת כלשהי של רישוי שתבטיח ללקוח שהצלם לו ניתנת עבודה מנוסה ויודע את מלאכתו. איגוד מקצועי הוא גוף הרבה פחות רומנטי, הרבה יותר "מלוכלך", אבל לפחות יש לו סיכוי לאושש את מעמדו של המקצוע הזה.
.