הטווח הדינאמי: מה עושים איתו ומה עושים בלעדיו

טווח הטונאליות של סצנות טבעיות עשוי להגיע עד 13 סטופים. במלים אחרות, האזור הבהיר ביותר בסצנה עשוי להיות בהיר פי 2 בחזקת 13 (בערך פי 8000) מהאזור הכהה ביותר שלה. זה לא עניין של מה בכך; רק חיישני הענק של מצלמות פורמט בינוני חדישות ומספר קטן של סרטי צילום מונוכרומטיים מתקרבים לכיסוי של טווח כזה. התוצאה הבלתי נמנעת היא שבתצלומים של סצנות קונטרסטיות במיוחד תמיד יהיו אזורים לבנים לחלוטין ו/או אזורים שחורים לחלוטין. מצבים כאלה הם שכיחים למדי: כמעט כל סצנת חוץ בצהרי יום קיץ מכילה טווח טונאלי גדול מזה שמצלמה כלשהי מסוגלת להתמודד איתו.

ההתמודדות עם הטווח הדינאמי המוגבל של המדיה הצילומיים אינה חדשה. כשהחזקתי מצלמה בפעם הראשונה בחיי (הייתי בן חמש או שש), אבי הדריך אותי לצלם כשהשמש מאחורי גבי. המלצה פופולארית נוספת היא להשתמש בתאורת פלאש ישיר על מנת להטות את התפלגות הבהירות של הסצנה "לטובת" עצמים הנמצאים בקידמתה. שתי ההמלצות הפשוטות האלה ימנעו הצללה יתרה של הנושא ברוב רובם של המקרים. אגב כך, הן ימנעו גם את תופעת "השמיים הלבנים". יחד עם זאת, הטכניקות האלה שימושיות בעיקר כאשר התצלום מבויים והנושא סטאטי. במקרים בהם על הצילום להיעשות באופן ספונטאני יותר האפשרויות של הצלם בבחירת כיוון הצילום ביחס למקור האור העיקרי עלולות להיות מצומצמות.

הטכנולוגיה שבבסיס הצילום הדיגיטלי מציבה בפני הצלם שתי דרכים חדשות להעביר את מירב הטווח הדינאמי מן הסצנה אל התצלום הסופי.

הראשונה שבהן היא "חציבה" בקובץ ה-RAW. פורמט ה-RAW איננו תמונה במובן הפשוט של המושג. זהו קובץ נתונים המכיל את כל המידע הטונאלי שנקלט בחיישן. ניתן להשוות את קובץ ה-RAW לגוש של גבינה צהובה ואת התמונה לפרוסה יחידה שנחתכת מתוכו. יש (כמעט) אין ספור אפשרויות בהן ניתן לקרוץ פרוסה מתוך הגוש הזה: אפשר לחתוך אותה מן המרכז או מהקצה, בחיתוך ישר או מעוקל, במקביל לפאות הגוש או באלכסון, וכו'. כאשר מאפשרים למצלמה להפיק קובץ תמונה (למשל JPEG), התוכנה המותקנת במעבד שלה מנסה לבצע אופטימיזציה כך שפרוסת הגבינה תייצג את טעמו ומרקמו של הגוש כולו. אבל למרות שמעבדי המצלמות משוכללים מאד, הם אינם מצליחים להביא לידי ביטוי בתמונות שהם מפיקים את קצות הספקטרום הטונאלי שנקלט בחיישן. על מנת לשחזר אותם יש לחזור אל קובץ ה-RAW ולהפיק ממנו את מלוא הטווח הדינאמי באופן ידני. כמות האינפורמציה שאפשר "להציל" בדרך זו קטנה, אבל במקרים מסויימים היא תספיק על מנת "למלא" בפרטים את מירב השטח הלבן או השחור שבתמונה.

הדרך השניה היא ריבוי חשיפות: אפשר לחשוף קומפוזיציה סטאטית מספר פעמים, בכל פעם עם פיצוי חשיפה שונה, ו"לערבב" בשלב מאוחר יותר את התמונות השונות המתקבלות כך שכל האזורים בסצנה יקבלו ערכים טונאליים ברי הצגה. הטכניקה הזאת נקראת High Dinamic Range Photography, או בקיצור HDR. התמונות ה"מעורבבות" אינן אסתטיות במיוחד. "כיווץ" הספקטרום הטונאלי שלהן גורם לכך שהן נראות אפרוריות וחסרות דרמה. היסטוגרמה אופיינית נראית כך:

על מנת להביא לידי ביטוי את הקונטרסט שאפיין את הסצנה, "נחתך" הספקטרום הטונאלי לכמה חלקים והקונטרסט של כל אחד מהם בנפרד עובר הגברה. התהליך הזה נקרא tone mapping והייצוג שלו בהיסטוגרמה יראה כך (הצבעים בתרשים חסרי משמעות):

התוצאות עשויות להיראות כמו כאן. בתמונות HDR הצללים וההבהקים מפוזרים בכל הקומפוזיציה ואינם מייצגים את מיקומיהם בסצנה המצולמת. הכל מקבל מידה דומה של בהירות ולכן אין לעין מפלט. חווית הצפיה בתמונות כאלה עשויה להיות ייחודית, אבל כמו כל חידוש חזותי שאינו מגובה בחידוש תוכני הייחוד וההפתעה נמוגים במהירות.

HDR הפך מטכניקה שמטרתה הרחבת הטווח הדינאמי לסגנון גרפי. הסיבה שבגללה פותחה השיטה הזאת, הגברת הריאליזם של התמונה, כבר איננה מעניינת איש. צלמים מתחילים רבים רוכשים חצובות רק על מנת שיוכלו ליישם HDR. הם מציגים לראווה את "ה-HDR הראשון שלי". הסגנון הופך להיות נושא התמונה והתוכן נותר הרחק מאחור. מדוע זה מרגיז אותי? משום שבדומה לעדשות הטלה-פוטו, טכניקת ה-HDR ממכרת וגילויה עלול להביא לעיכוב באבולוציה של הצלם.

לדעתי סוגיית הטווח הדינאמי המוגבל מהווה בעיה שיש לפתור רק במקרים איזוטריים למדי (למשל, באפליקציות מסוימות של צילום מדעי או תעשייתי). ברוב רובם של המקרים הטווח הדינאמי המוגבל מאלץ את הצלם לחשוב והחשיבה הזאת שכרה בצידה. צלמים מנוסים משתמשים בצללים ובהבהקים חסרי פרטים כאלמנטים בקומפוזיציה: קצות הספקטרום הטונאלי עשויים לסייע בהולכת עין המתבונן בתמונה ואף לחלק אותה לסגמנטים. הצללים העמוקים וההבהקים הבהירים אינם מפריעים למתבונן אלא אם כן הם מונעים ממנו פרטים הדרושים להבנת התמונה: קצה לבן של ענן או צל מתחת לשולחן אינם זקוקים בדרך כלל לפירוט נוסף.

השאלה העומדת בפני הצלם היא כיצד להשתמש בטווח הדינאמי המוגבל העומד לרשותו: האם לוותר על הפרטים הבהירים או על אלה הכהים? שלא כמו בשאלות אחרות, כאן עליו לקבל את ההחלטה עוד לפני החשיפה: זהו אחד הפרמטרים הבודדים שאי אפשר לתקן באופן מלא בשלב העריכה. זו אולי הסיבה לכך שהטווח הדינאמי מקבל התייחסות כמעט אובססיבית בסקירות של ציוד - כמעט כמו הרעש הדיגיטלי. למרבה המזל, הדילמות האלה אינן חדשות והציבור הרחב רגיל להתבונן בתמונות high key ו-low key. הטווח הדינאמי המוגבל הוא חלק מהמגבלות האופייניות למדיום הצילומי, ולכן גם חלק מה"שפה הצילומית". במקום להילחם בו, כדאי ללמוד להשתמש בו.

.