על מחקר יצירתי

המבנה הפשוט ביותר של פעולת היצירה הצילומית מיוצג בתהליך ליניארי: לראות, להרגיש ולחשוף. מובן שאפשר להרחיב את האלגוריתם הזה לכלל היצירה האמנותית. קיימים בה שלושה שלבים:

• שלב חושי בו נקלטים גירויים מהסביבה
• שלב מנטלי - אמוציונאלי של עיבוד הגירויים
• שלב אקטיבי בו הגירויים המעובדים מקבלים ביטוי חיצוני ומוחשי

התהליך הזה כללי מאד, אבל חשבתי שהוא יכול לתאר את כל היצירה האמנותית באשר היא. זו הדרך בה אני יוצר.
לפני כמה שבועות, בתגובה לרשימה שכתבתי על "slow pgotography", העירה אחת הקוראות (A wind, שוב תודה לך) שבתהליך היצירה שלה יש מרכיב נוסף: מחקר. במלים שלה: "הדוגמה שאני תמיד נותנת היא אספרגוס. מאין הוא מגיע? איפה הוא גדל? באיזו עונה? מה הטעם מזכיר לנו? מה הוא משדר? איזה רגש הוא מעורר בנו?"

אני מודה שלא הבנתי. כשאני מצלם או כותב אני יודע פחות או יותר כיצד יראה המוצר המוגמר. זה נראה לי מובן מאליו. דבריה המשיכו להטריד אותי. חזרתי ועיינתי בתצלומים שבבלוג שלה. התצלומים של A wind אסתטיים ונקיים, אבל יש בהם משהו נוסף: דיוק. אין כל ייחוד בסצנות הטבע הדומם והמזון שהיא מצלמת ובכל זאת, מן התצלומים עולה התחושה שזו הדרך היחידה בה אפשר היה לצלם אותן. התצלומים האלה מושלמים. הם מושלמים בגלל שקדם ליצירתם תהליך עמוק של ניסוי וטעיה, תהליך שמאזן בין המהות החומרית של האובייקטים לבין ההקשרים האסוציאטיביים שלהם. תהליך היצירה הזה אינטואיטיבי, אבל איטי.

צילום: A wind

Malcolm Gladwell כתב ב-2008 ב-New Yorker על שני סוגי אמנים: אלה שניחנים בראיה צלולה ומגיעים ליצירה הסופית בקלות ובמהירות ואלה שקורעים בד ציור אחרי בד ציור ומתייסרים במשך תקופות ארוכות לפני שהם חשים שלמים עם יצירה כזאת או אחרת.

הוא מציג את פאבלו פיקאסו כדוגמה לאמן מן הסוג הראשון. כשפיקאסו הגיע לפריס כבחור בן עשרים בשנת 1906 הוא התבלט מיד כיוצר מקורי וחדשני. עבודותיו נמכרו תמורת סכומי כסף גבוהים כבר בראשית הקריירה שלו. מאידך, יצירתו המאוחרת פחות מקורית וגם פחות מבוקשת. פיקאסו אמר פעם: "אינני מבין את החשיבות שניתנת למלה 'מחקר'. לדעתי אין לחיפוש משמעות בציור. למצוא - זה הדבר".

Pablo Picasso, Les demoiselles d'Avignon, 1907

פול סזאן מייצג עבור Gladwell את הדוגמה ההפוכה: סזאן "התגלה" רק בשנות השישים לחייו. הוא מעולם לא הצטיין ברישום ועבודותיו המוקדמות פשוט גרועות. אלא שבזכות התמדה וחברים טובים ונדיבים הוא הצליח בסופו של דבר למצוא את ה"ניצוץ" שבו לאחר חיפוש שנמשך עשרות שנים. סזאן היה פרפקציוניסט חסר תקנה. למשל, נדרשו לו 150 "ישיבות" של פטרונו, Ambrose Vollard, על מנת לצייר דיוקן אחד שלו. בסופו של דבר זנח סזאן את הדיוקן הזה בזעם מבלי שהשלים אותו. פול סזאן לא היה חסר כישרון בשום אופן. להיפך, הוא באמת ובתמים היה אחד האמנים הגדולים של ראשית המאה העשרים. אבל הוא היה זקוק לזמן כדי לפרוח.

Paul Cézanne, Les grandes Baigneuses 1900-1905

אין ספק שיש משהו משחרר במחקר היצירתי. יש בו יסוד של הפתעה: לעולם אינך יודע כיצד תיראה היצירה הסופית. הצלם הספיריטואליסט Minor White תאר את הראיה הצילומית כ-previsualization (מונח שמיוחס בטעות לאנסל אדאמס). ה"הדמיה המוקדמת" הזאת מסייעת לקצר את התהליך היצירתי ולפשט את הזרימה שלו, אבל היא גוזלת מן האמן את החופש לשנות את העלילה. האם אפשר "לפסוח על שתי הסעפים" ולבחור את התהליך הרצוי בכל פעם? אני חושב שלא. התהליך היצירתי טבוע באישיות של כל אחת ואחד מאיתנו.

.