העין: הרגע הלא מכריע

כמה אירוני: האמנים החשובים ביותר בכל דור, ובמיוחד הצלמים שבהם, הם לעתים קרובות זרים. אורחים לרגע. כך, הצלם הגדול ביותר של פריס היה ההונגרי André Kertész; הצלם הבולט ביותר של פריס כיום הוא ככל הנראה האמריקני Peter Turnley; הצלמים החשובים ביותר של ניו יורק לפני מלחמת העולם השניה היו הגרמני Alfred Stieglitz והלוקסמבורגי Edward Steichen. יתכן שזה קשור לכך שהמצלמה חוצצת בין הצלם לבין הנושאים שלו. חוסר המעורבות הזה מציע יתרון לצלם הזר, המרוחק ממילא, שהסובייקטיביות שלו אינטלקטואלית יותר מאשר אמוציונאלית.

לאחר מלחמת העולם השניה, התבלט בין הצלמים באמריקה השוויצרי Robert Frank. פרנק נולד בציריך ב-1924 והיגר לארצות הברית בשנת 1947. לאחר המלחמה התפרנס כצלם מסחרי. הקריירה שלו הרקיעה שחקים ותצלומיו פורסמו, בין השאר, ב-Life, ב-Fortune, ב-Look וב-Harper's Bazaar. בסוף שנות הארבעים ובשנות החמישים של המאה הקודמת, ארצות הברית נהנתה משגשוג כלכלי חסר תקדים. פרנק, שעבודתו המסחרית התאפיינה באופטימיות זוהרת, שינה את דרך המחשבה שלו ככל שנחשף לקצב החיים המהיר ולחשיבות הגואה של הכסף. ב-1955 הוא זכה למלגה מטעם קרן גוגנהיים, בהשפעת מורו וידידו Walker Evans, ויצא למסע תיעוד ברחבי ארצות הברית, שנמשך שנתיים. רוברט פרנק לא יצא למסעו בידיים ריקות: הוא אחז במערכת של הנחות יסוד, ציפיות מוקדמות ושאלות שנסובו סביב מקומו של האדם בחברה המודרנית, הצרכנית. העגמומיות והפסימיות שלו תאמו להפליא את מה שמצא: חברה בעלת נפש פגועה, כמעט אוטיסטית. תאוות בצע שמרוקנת את היחסים הנורמליים בין אדם לאדם מתוכן. אנשים חלולים, חסרי יסודות אתיים-מוסריים. סמים, אלימות, מוות. התצלומים של פרנק מבטאים ריחוק רגשי בין הדמויות המתוארות בהם, אבל גם בין הצלם לנושאיו. אין בהם סימן לחיבה, לאמתפיה או לסולידריות. אין בהם חיוך אחד אמיתי. פרנק צילם במצלמת 35 מ"מ קטנה שאיפשרה לו לחשוף מהר מבלי למשוך תשומת לב. התצלומים שלו אותנטיים מאד. אבל מה שמאפיין את עבודתו יותר מכל הוא היעדרו של "רגע מכריע" במובן שאליו התכוון Henry Cartier-Bresson. הדמויות של פרנק סטאטיות, כאילו אין להן מטרה או שאיפות. הן שקועות עד צוואר בביצה אקזיסטנציאליסטית בלתי נראית. הדימוי של פרנק לקצב החיים המהיר הוא המכונית, שמופיעה ברבים מהתצלומים. אבל אפילו היא נייחת, חסרת כיווניות, לפעמים חסרת שימוש.

רוברט פרנק קיבץ 83 מבין 28,000 התצלומים שיצר במהלך מסעו בספר שנקרא בפשטות The Americans. כצפוי, לא נמצאה הוצאה לאור אמריקנית שנאותה לפרסם את הספר הזה. לכן הוא יצא בתחילה בצרפת (1958) ורק לאחר שנה זכה למהדורה אמריקנית (שמאז לא ירדה מן הדפוס). לאחר פרסום הספר, פרנק הפסיק לחלוטין לצלם והחל לעסוק בקולנוע תיעודי שהתרכז באמני ה-Beat.

The Americans היה ונותר אות אזהרה מפני מה שעתיד להתרחש בעולם המערבי. תרבות הצריכה איננה יכולה להוות בסיס לחברה אנושית בת-קיימא. תרבות הצריכה האולטרה-טכנולוגית, בה הידע והעושר מתרכזים בידי אליטות קטנות - עוד פחות מכך. החברה שלנו עוד יותר אוטיסטית מזאת שצילם רוברט פרנק: אנחנו כבר לא נפגשים זה עם זה. הזולת קיים רק על גבי רשתות תקשורת כאלה ואחרות. פייסבוק ודומיו מפרידים אנשים זה מזה, לא מחברים ביניהם. וזה בדיוק מה שהאליטות היו רוצות: פרולטריון מפורד, מעוקר, כזה שמורכב מפרטים שמחים-בחלקם שפסגת שאיפותיהם היא זכיה בפיס. האליטות לא אוהבות רגעים מכריעים.