שקרים קטנים

בשנת 1955 הוצגה לראשונה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק תערוכת התצלומים החשובה והמשפיעה ביותר במאה העשרים - The family of man. התערוכה, בעריכתו של Edward Steichen, היתה רחבת יריעה: היא הציגה 503 תצלומים שצולמו ב-68 מדינות בידי 273 צלמים, בעלי שם ואלמונים. המבנה הלוגי שלה היה חדשני (כך, לפחות, הוא נתפס בארצות הברית): המבקר פסע מאולם אחד למשנהו במסלול ליניארי שתוכנן מראש, מה שסייע לרושם הכביר שחווית הביקור בה הותירה. התערוכה הציגה תצלומים שעסקו בהוויה האנושית של אנשים בני תרבויות שונות שחיים במקומות קרובים ורחוקים ודוברים מגוון גדול של שפות. האולמות היו מחולקים על פי נושאים: לידה, אהבה, שמחה, מלחמה, מחלה, מוות וכיו"ב, ולא על פי אזורים גיאוגרפיים. התמונות שנתלו באולמות היו בעלי גודל אחיד וכולם מלבד אחד הודפסו בשחור לבן. המסר היה ברור: הקיום האנושי הוא אחד - המשותף רב מהמפריד. לקראת סוף המסלול נתלתה על גבי לוח מואר שיקופית צבעונית ענקית שתיארה ניסוי גרעיני באחד מאיי האוקיינוס השקט. זה היה אות אזהרה ששיקף את החרדה הכלל עולמית ממלחמה גרעינית. התערוכה שוכפלה והוצגה בשנות החמישים והשישים ב-38 מדינות, בכללן ברית המועצות.

W. Eugene Smith, The walk to paradise garden, 1946

אופיו האופטימי, המודרניסטי של פרוייקט The family of man זוכה לשבחים רבים מאז ועד היום. מצד שני, אי אפשר להתעלם מהביקורת. התערוכה חטאה לאמת לפחות בשני מובנים:

• בחירת התמונות (לצורך התערוכה נעשתה סלקציה מתוך כמעט שני מיליוני תצלומים שנשלחו ל-MOMA) היתה מגמתית ונועדה לשרת את המסר של הפרוייקט. העורכים נמנעו מלכלול בו תמונות לעומתיות, פרובוקטיביות או כאלה בהן האסתטיקה חרגה בהרבה מהזרם המרכזי של אמצע המאה העשרים.
• מוסר ההשכל של התערוכה נגד את עקרון הרלטיביזם, השולל את קיומם של אתיקה, מוסר או אמת אוניברסליים. התערוכה התעלמה מהבדלים תרבותיים וערכיים מהותיים בין חברות אנושיות שונות והתרכזה ביסודות המאחדים בלבד.

פרוייקט The family of man מהווה דוגמה בקנה מידה גדול לדילמות קטנות שניצבות בפנינו יום יום. במרכזן ניצבת השאלה עד כמה התצלומים שאנחנו יוצרים נאמנים למציאות. ההתמודדות עם השאלה הזאת תלויה כמובן במטרת הצילום. על מנת לפשט את הדיון נניח לצילום שמטרתו אמנותית ונתמקד בצילום התיעודי. אני מאמין שבכל צלם טבועה השאיפה ליצור תמונות קומוניקטיביות, מסעירות ומעוררות השראה. זה רפלקס שנובע מהניסיון הרב שצברנו בהתבוננות בתצלומים. ידיעת ה"שפה הצילומית" (visual literacy, על פי László Moholy-Nagy) מנחילה בנו "סולם ערכים" המתייחס לסגנון צילומי. לשם דוגמה, תצלומים דוקומנטריים "קשים" ייראו בעינינו חזקים יותר אם יוצגו בשחור לבן וייעשה בהם שימוש בקונטרסט מוגבר; תצלומים של נוף דרמטי ייראו "נכונים" יותר אם תוגבר בהם הרוויה. אבל המניפולציה מתחילה עוד קודם: הכלל הראשון בצילום נוף הוא מסגור שאיננו כולל סימנים לפעילות אנושית. הכלל הראשון בפורטריטורה הוא הפניית הצדודית המחמיאה יותר של המצולם כלפי המצלמה. וכן הלאה. אוּמנות הקומפוזיציה כוללת בתוכה לא רק סידור, אלא גם גילוי והסתרה. אנחנו לא מרבים לחשוב על כך, אבל כמעט כל התצלומים ה"טובים" שלנו, אלה שאנחנו גאים להציג לראווה, מכילים שקרים קטנים. "style over substance" כפי שמכנה את זה Benjamin Chesterton.

האם יש בשקרים הקטנים האלה כדי לגרוע במשהו מערכו של תצלום? שוב, זה תלוי במטרה שלשמה צולם. בתצלומי עיתונות בלתי מבויימים, למשל, דעתי נחרצת: כוחו של התצלום טמון בתוכן שלו. בתוכן בלבד. תמונה עיתונאית שנראית מסוגננת מדי היא פחות אמינה בעיני מתמונה עם "שגיאות" בקומפוזיציה או בחשיפה: אם מישהו טרח ליישר בה את האופק, לחדד את מה שדורש חידוד ולתקן את הצבעים - מי לידי יתקע שהוא לא הסיר ממנה פרט כזה או אחר? כשאני מעלעל במדור החדשות בעיתון אני מצפה לראות בתמונות המוצגות בו תיאור אובייקטיבי ככל האפשר של המציאות. אינני זקוק לסינון של המידע וודאי שהשקפת עולמו של הצלם אינה מעניינת אותי. הציפיות שלי שונות כשאני מתבונן בתצלומים שנוצרו למטרות מסחריות (ארועים, פרסום, סטודיו וכיו"ב). כאן הקומוניקטיביות והאסתטיקה חשובות יותר, אם כי התוכן חשוב עוד יותר.

היום נתקלתי בוידוי נדיר של הצלם Simon Sticker, שמתייחס לתמונה שצילם במהלך עבודתו ברואנדה. יפה להיווכח כיצד עולים בו הרהורי כפירה בנוגע לסטנדרטים המקובלים בקרב צלמי עיתונות שעובדים באפריקה וכיצד הוא מפרש את מושג האמת בצילום.

Photograph: Simon Sticker