על צילום זכרונות

דברים אלה נכתבים בתשובה לאחד הקוראים, ששאל כיצד לצלם זכרונות. שאלה פשוטה שבצידה אתגר. על מנת להתחיל לענות על השאלה הזאת הזנתי את המחרוזת המתאימה לשורת החיפוש של גוגל. רוב התוצאות שקיבלתי קשורות לצילום חתונות (אלא מה) או שהן מכוונות לדיונים שטחיים למדי על צילום בטיולים שבצידם הטיפים הרגילים. לכן, Bazzaz, עלי לשבח אותך על שאלתך המקורית. נראה שעלית על משהו שעדיין לא זכה לדיון נרחב.

צילום זכרונות, כמו גם צילום חלומות, הזיות, חזיונות ושרעפים מתקשר בעיני לסגנון הפיקטוריאליסטי. הרעיון הכללי הוא הרחקת התמונה מדרך הראיה האובייקטיבית, המכאנית. כלומר, זהו צילום אנטי-תיעודי, אינטרוספקטיבי, שמדגיש את היסוד הסובייקטיבי של הראיה. מאפיין חשוב של צילום כזה הוא האבסטרקציה: הוא נוקט בטכניקות שונות על מנת להסתיר, לטשטש ולהטעות. הוא איננו מספק הסברים. להיפך, מטרתו לגרום למתבונן לשאול שאלות. הצילום הפיקטוריאליסטי משתמש ביצירת אווירה כתחליף ל"סיפור". הוא מתיימר לפנות אל המתבונן ברמה תת-קוגניטיבית; ליצור קשר ישיר עם רגשותיו (ה-punctum הידוע של Barthes).

כולנו מכירים את האינטרפרטציה ההוליוודית לזכרון: הפלאשבק. על מנת להבהיר לצופה שמה שהוא רואה איננו חלק מהעלילה הנרקמת אלא משהו שהתרחש בעבר, יוצרי הסרטים אימצו כמה מן הטכניקות הפיקטוריאליסטיות הנפוצות: הדמיה של טכנולוגיות היסטוריות, טשטוש בולט, עיוות אופטי, שחור לבן או לפחות הפחתת הרוויה, קונטרסט גבוה והחשכת שולי התמונה. מכיוון שכך, רצוי להימנע משימוש בטכניקות האלה בצילום "זכרון": העניין הוא הסתרה, לפחות זמנית, של כוונות הצלם מפני המתבונן ושימוש בקלישאות לא ישרת את המטרה הזאת. יותר מזה, ביצירת אווירה ע"י שימוש באמצעים קישוטיים וקוסמטיים בלבד יש משום זלזול במתבונן. לדעתי האבסטרקציה צריכה להתחיל מהקומפוזיציה.

אתייחס כאן לעבודתם של כמה צלמים שעסקו ועוסקים בצילום בלתי קונבנציונאלי המתקשר לזיכרון שלהם:

Minor White אמר פעם: "בהיותי צלם אני מחליף רק את המדיום. תמציתם של המלה הכתובה ושל הצילום גם יחד היא השירה". White ידוע בצילום הספיריטואליסטי שלו. ברבות מעבודותיו נושאי הצילום אינם אובייקטים מוגדרים, אלא צורה ומרקם.

Minor White, Barnacles, Lobos National Park, California, 1963

צלם מגנום Gueorgui Pinkhassov מתמחה בפרגמנטציה: רבות מהקומפוזיציות שלו כאוטיות במבט ראשון ומרובות מוקדי עניין. הוא מרבה להשתמש בהשתקפויות על מנת לחלק את תשומת הלב של המתבונן.

Gueorgui Pinkhassov, Ballet master, 2008

Laura El-Tantawy מרבה להשתמש במסכים שקופים למחצה על מנת לגלות ולהסתיר את הנושאים שלה בעת ובעונה אחת. הקומפוזיציות שלה דחוסות מאד ואינן מותירות אוויר לנשימה.

Laura El-Tantawy, A woman walks through the market in the tourist city of Pushkar in the Rajasthan region of India. From the series “The Veil”, 2008

Francesca Woodman צילמה סדרה של פורטרטים עצמיים מעוררי מחשבה. היא השתמשה בחשיפות ארוכות ובחפצים יומיומיים על מנת לרמוז על הלך רוחה. Woodman התאבדה ב-1981, כשהיתה בת 22.

Francesca Woodman, On Being an Angel, 1977

הדוגמאות האלה לא נועדו לחיקוי. כל אחד מהצלמים האלה פיתח ראיה מקורית וייחודית על מנת לבטא את עולמו הפנימי, את אמונותיו וכן, את זכרונותיו. המשותף לכולם הוא נון-קונפורמיזם ראוי להערכה. איש איש בדרכו הם מתריסים כנגד האסתטיקה של הזרם המרכזי, נאמנים לדרכם. ואני מאמין להם.

אם לחזור לשאלה: "כיצד לצלם זכרונות?", ובכן, אין לי תשובה טובה. חווית הזיכרון אינדיבידואלית. כל אחד זוכר בדרכו שלו ולכן על כל אחד למצוא את הדו שיח הפנימי שלו עם עברו ואת הראיה הפרטית שלו.

.