ילדים תמיד היו נושא פופולארי באמנות. עיניהם הגדולות, המלאות בפליאה, תווי הפנים החלקים שלהם ומימדי גופם הקטנים מייצגים בעינינו תמימות נוסטלגית. הילד, במיוחד בגיל הרך, הוא יצור שכל מבוקשו הוא אהבה וכל מה שיש לו לתת הוא אהבה. אז מה הפלא שציירי הרנסנס בחרו בילדים כמודלים למלאכים בציוריהם הדתיים?
 |
| Raffaello Sanzio da Urbino, Sistine Madonna, 1513-1514 |
אמני הרנסנס, כשציירו ילדים, בדרך כלל הציגו אותם מעורטלים. זאת היתה המסורת באמנות הקלאסית. אני לא חושב שיש בכך טעם לפגם, אבל נראה שסף הרגישות שלי בעניין הזה גבוה. בכל אופן, מאז ראשית שנות השמונים של המאה הקודמת נשמעת התנגדות קולנית להצגתו של עירום ילדי ביצירות אמנות ובמיוחד בצילום.
הצלם האמריקני Robert Mapplethorpe (י1946-1989) ידע להיות פרובוקטיבי כשרצה בכך. חלק גדול מיצירתו עסק באובססיה ההומו-ארוטית שלו בתקופה בה הנושא נחשב לטאבו. בשנת 1976 צילם Mapplethorpe שני ילדים, Rosie ו-Jesse. בעיני התצלומים האלה תמימים ומתארים ילדים מאושרים ואהובים. אין בהם כל פרובוקציה: הילדים מביטים במצלמה ואינם מודעים לסוגיות המוסרניות הסבוכות שבחשיפת אבריהם הצנועים. בכל מקרה, שני התצלומים האלה נזקפו לחובתו של Mapplethorpe. בשנת 1989 ביטלה גלריית Corcoran בוושינגטון תערוכה של האמן מפאת לחץ של ארגוני נשים.
Sally Mann פרסמה בשנת 1992 את עבודתה Immediate family, שכללה תצלומים של שלושת ילדיה המתארים אותם עוסקים בפעילויות טיפוסיות כגון שחיה, משחק, קריאה ונמנום. חלק מהתצלומים מציג את הילדים כשהם אינם לבושים. שוב, התצלומים האלה תמימים לחלוטין: העירום איננו תופס בהם תפקיד מרכזי. פני הילדים והעיסוקים שלהם - דווקא כן. כשפורסם הספר הוא עורר מחלוקת בארצות הברית ומחוצה לה. ה-Wall Street Journal הגדיל לעשות ופרסם תמונה מתוך הספר בה עיניה, פטמותיה ואבריה הצנועים של אחת הבנות מוסתרים במלבנים שחורים.
הקריטריונים לאיפיון תמונות של ילדים כ"פורנוגרפיות" הם פשטניים. היעדר הלבוש הוא תמיד סדין אדום. כך גם הבעות פנים מסויימות, כמו שפתיים פסוקות ועיניים מצועפות. לפעמים נדמה לי שלמבקרות המתחסדות שתוקפות כל תיאור בלתי שגרתי של ילד מעולם לא היו ילדים משל עצמן. כיצד ניתן לתאר תצלום כמו זה שלמטה כבעל אוריינטציה מינית? הרי ברור שהילדה המצולמת בו זה עתה התעוררה משנתה. אין במבטה שום דבר סוגסטיבי או מגונה. מי שרואה בתצלום הזה רמז לאקט מיני שהסתיים - מוטב שיבדוק את עולם האסוציאציות שלו במקום לבקר את כוונותיה של הצלמת.
 |
| Sally Mann, Virginia at 4, 1989 |
לעומת זאת, כמה מהתצלומים שיצר בשנות החמישים של המאה ה-19 Charles Lutwidge Dodgson, הידוע יותר בשם העט Lewis Carroll (כן, זה שכתב את עליסה בארץ הפלאות), מתארים ילדות מתוך כוונה שונה לחלוטין של הצלם. אין לטעות בכך שהן לבושות מכף רגל ועד ראש.
 |
| Charles Lutwidge Dodgson, Alice Liddell as a beggar-maid, 1858 |
 |
| Charles Lutwidge Dodgson, Xie Kitchin, c.1875 |
לפי הבנתי, החוק בארץ לא מתיר פרסום צילומים של קטינים מעל גיל 5 ללא לבוש. כשאני מסתכל על העבודות של סאלי מאן אני תוהה איפה עובר הגבול בין להיות אמן לבין להיות הורה? הרי יגיע הגיל שבו הילד יהיה מודע יותר וכפי שאני רואה את זה היחידי שירוויח מכך זה הפסיכולוג...
השבמחקלא לשכוח שאופן ההצגה של צילומים בעידן הדיגיטלי הוא לרוב ברחבי הרשת באתרי אינטרנט, מה שהופך את הצילומים ליותר נגישים, גם עבור פדופילים. לפני 50 שנה זה אולי היה תמים יותר, היום לדעתי זה פחות מתאים.
מעניין... ממש אתמול היתה לי שיחה ארוכה בנושא פדופיליה, ערום והצבת גבולות. אמנם ללא קשר לצילום אבל ניתן להשליך על כך.
השבמחקאולי בכך שהופכים את העירום למשהו טריוויאלי, יום יומי וחסר מיניות המחיצות מוסרות והמעשה האסור הופך ללא מענין. משפחות שחיות חיי נודיסטים מעלימות את תופעת הפגיעה וחציית הגבולות.
הצילומים של סאלי מאן הם נהדרים, ונראה לי שגירוי מיני ניתן למצוא כמעט בכל דימוי אם מתעקשים. לא חושבת שאיסור או צנזורה על פרסומים כאלה יועילו במשהו למיגור תופעת הפדופיליה.
אכן פוסט עם חומר למחשבה..
שגיא,
השבמחקלדעתי יש גבול ברור בין הגוף העירום לבין סוגסטיה מינית. כשאני מתבונן בתצלום של ילד עירום אני מסתכל קודם כל בפניו כדי לנסות להבין מה הוא מרגיש. האם הוא מאושר? האם הוא מודע למושג המיניות? האם הוא מתבייש בהיותו מעורטל?
בעניין הפדופיליה, לדעתי הבגדים לא מעלים ולא מורידים.
A wind,
אני שותף מלא לדרך בה את רואה את הסוגיה הזאת. העירום לכשעצמו הוא נייטרלי. הפירוש תלוי במתבונן.
שאול, החוק לא בא למנוע פדופיליה או להתמודד עם אנשים רציונלים כמוך, הוא דבר ראשון בא להגן על ילדים מפני ניצול. לילדים אין את היכולת להבין מה המשמעות של צילום ערום ואיך זה ישפיע עליהם. כשהצלם הוא גם ההורה יש כאן חבל דק ושאלה מאד קשה של איפה עובר בגבול, גם ניצול ילדים ע"י הורים הוא דבר בעייתי. מכיוון שהגבול דיי מטושטש ולא ניתן לטפל בכל מקרה לגופו אז בא המחוקק וקובע חוק שחל על כולם, אותו דבר לגבי נורמה חברתית, לא תמיד צריך את עזרת המחוקק על מנת לדעת מה מותר ומה אסור.
השבמחקאם נסתכל על צנזורה במדיות השונות אז ניתן לראות שערום ילדים פעם עבר לעומת ערום בוגר והיום זה ההפך. סף הרגישות של החברה כלפי ניצול ילדים עלה ולכן זה לא מקובל היום להציג ילדים בעירום. כמו שלא מקובל היום לשלוח בני 8 לעבודה פיזית קשה מסביב לשעון במפעל.
שגיא,
השבמחקעם כל הכבוד לחוק, הקריטריונים שלי לבחינת השאלה הזאת הם מוסריים ואמוציונאליים. לא משפטיים. אין חוק שיקבע מה מותר ומה אסור באמנות (שים לב שאני מדבר על אמנות, לא על תצלומים בעיתון).
צילום ילדים ע"י הוריהם הוא לגיטימי. לעומת זאת, פרסום התמונות עלול לפגוע בילדים ולכן האחריות ההורית מחייבת שיקול דעת (והחוק "עוזר" לשיקול הדעת הזה). לדעתי ההקשר של הפרסום הוא קריטי (האם אסור להציג תצלומים כאלה אפילו בגלריות או בספרים?).
אגב, גם פרסום בעיתון או באינטרנט? כיצד זה פוגע בילד?
השבמחקגם אני חושב שזה לא פוגע, אבל יש שיגידו שכן.
השבמחקA Wind, אם היית מצולמת בערום כשהיית ילדה וזה היה מגיע לחבריך לספסל הלימודים, או יותר מאוחר לחבריך לעבודהמה לדעתך היה קורה?
השבמחקאיך זה היה משפיע עליך?
האם את מוכנה לנדב את ילדיך לצילומי ערום אמנותיים?
עובדה שגם ילדיה של סאלי מאן באישזהו שלב הפסיקו להסכים להצטלם בערום.
בוודאי שזה פוגע בילד, ובטח בעידן שבו אנחנו חיים שאין סודות והכל בר גישה. זה לא אותם ציורי רנסנס שבכלל לא היו נגישים להמון אלא רק לאצולה שגם ככה זלזלה בחיי אדם. גם התמימות של בני האדם שהייתה עד למחצית המאה הקודמת כבר איננה.
האמנות צריכה להתאים לתקופה שלה, עובדה שאף אחד לא מצייר היום מלאכים בדמות ילדים קטנים וערומים.
האמת שצילמו אותי לא מעט כשהיתי ילדה וגם בעירום ובאמבטיה ובכל מיני פעילויות ילדיות. אם הצילומים האלה היו מתפרסמים היום היתי כנראה מחייכת בנוסטלגיה. אין שום דבר מיני או פוגע בעירום ילדים.
השבמחקאולי כדאי להגדיר מחדש מהו ילד? מאיזה גיל הוא כבר לא ילד? יתכן שכשהילדים מגיעים לגיל בגרות מינית הם כבר לא ילדים?
בוודאי שאם הילד מבקש שלא יצלמו אותו אז לא צריך לכפות עליו.
אגב, לא מציירים מלאכים בדמות ילדים מסיבות שונות לחלוטין. אמנות בת זמנינו פונה לאפיקים אחרים, קונספטואליים ובעלי מורכבויות שונות. לעומת זאת, עירום בכל גיל, עדין מציירים.
וגם.. אני מוכנה כניסוי רגשי לפרסם תמונת עירום שלי כילדה אצלי או פה אצלכם ולדווח בכנות איך אני מרגישה עם המהלך. מה דעתך?
השבמחק:)
בל נשכח שאי אפשר לנתק את הצילומים הבדידים מהסידרה שסאלי מאן הציגה בספר, ואם להודות היה בסידרה כולה משהו שגרם לי לאי נוחות קשה, לא רק כהורה, אלא גם כצופה.
השבמחקמשהו מעבר, באווירה, שלא ניתן לשים עליו את האצבע. משהו שגורם לתחושה, מוצדקת לטעמי, של סטיה ואפלוליות.
גם הצילום שפירסמת של הילדה העירומה בקישור, פשוט גרם לי חוסר נוחות, למה שהורה ירצה לפרסם כזה צילום של הילד שלו ברבים?
A wind,
השבמחקאין סיבה שתחשפי כך רק על מנת להוכיח את הנקודה (ואני לא מתכוון לתמונות). בכל אופן, תודה עבור ההצעה.
הי שאול - לי יש תמיד בעייה עם הנושא - אני לחלוטין מודעת שכשאני מצלמת את בנותי והן אינן לבושות, ברור לי שאין כאן שום אלמנט מיני... לצערי, העולם עצמו איננו נאיבי... הדבר בולט במיוחד בפליקר שלי... במידה ולא שמתי לב ולא חסמתי תמונות מסויימות, לדוגמא, אלמנטים הכי תמימים - ילדה יושבת עם שמלה, ורואים לה את התחתונים.... תמיד יהיו לתמונה כזו יותר צפיות ודי ברור לי שלא למטרת הערכה אומנותית.
השבמחקלי חבל מאוד כי דווקא יש לי מספר לא מועט של תמונות טבעיות מחיי בנותי כשהן בעירום חלקי או מלא שהן ראויות להצגה ואני נמנעת מכך...
לא יודעת אם לזו הייתה כוונתך, אבל זה מה שהרגשתי לחלוטין שאני צריכה להעיר...
(ורד מהפורום)
ורד, תודה.
השבמחקהשאלה היא האם אנחנו לא רגישים מדי לעירום שהוא במובהק תמים, ללא כוונות זדון. לתחושתי התשובה לכך חיובית.
דיון מרתק ומעמיק. מה שמעניין אותי הוא נקודת ההתחלה - למה בכלל אנשים רוצים לפרסם תמונות אישיות של ילדיהן כדי שאנשים זרים לחלוטין יוכלו לצפות בהן? הילדים שלי מעניינים אותי ואת המקורבים לי ואינם עניינו של איש מעבר לזה. בוודאי ובוודאי שלא אעלה תמונות שלהם לרשת, גם אם איני יודעת מי, ואם בכלל, צופה בהן. יש דברים שעדיין הפרטיות יפה להם. לגבי ערום ברשת וכו', אי אפשר להילחם באינטרנט, המדיה הזו יצאה מכלל שליטה והנגישות של חומרים, אפילו באתרים של סרטי ילדים לצפייה ישירה, שמיועדים לילדים, אין שליטה.
השבמחקצילום יפה מאוד , זה הוא תמונה טובה מאוד .
השבמחק