התרבות האנושית מסתמכת יותר ויותר על תצלומים. זאת כבר איננה רק תיאוריה; זאת עובדה. Jonathan Good ניתח את המספרים והגיע למסקנה המפתיעה שבשנת 2011 נוצרו כ-375,000,000,000 תצלומים, יותר מאשר בכל המאה ה-19. שלוש מאות שבעים וחמישה מיליארד. האמדן הזה אפילו זהיר: הוא מתבסס על ההערכה השמרנית שכל בעל מצלמה צילם במהלך השנה שעברה 150 תמונות.
אין ספק שהמהפכה הדיגיטלית שעברה על הצילום תרמה לפריחה הזאת במידה בלתי מבוטלת: מאז שנת 2001, אז החלו להופיע מצלמות דיגיטליות ברות השגה ואיכותיות מספיק על מנת להחליף את מצלמות הכיס הפופולאריות עלה מספר התצלומים המופקים מידי שנה פי ארבע בערך. מעולם לא נרשם גידול יחסי כזה תוך עשור אחד. האפשרות לצלם ללא עלות כספית מורגשת עשתה את שלה. גורם נוסף שתרם ודאי לפופולאריות של הצילום הוא עליית רמת החיים במדינות מרובות אוכלוסין, בעיקר ביבשת אסיה. הגורם השלישי, שבא לידי ביטוי בעיקר במחצית השניה של העשור האחרון, הוא פלישתה של המצלמה לתחום הטלפוניה הסלולארית: בכיסו של כל בעל מכשיר כזה יש פתאום מצלמה. הגורם הרביעי הוא פריחת הטלה-קומוניקציה מבוססת הרשת שאנחנו נמצאים רק בראשית דרכה. כבר היום מאגר התצלומים הגדול בתבל הוא הרשת החברתית Facebook, שמועשרת בכל יום בכ-200 מיליון תצלומים.
עם כל זאת, לדעתי אין די בהתפתחות הטכנולוגית כדי להסביר את העליה הדרמטית כל כך בכמות התצלומים. חייב להיות לכך הסבר חברתי-תרבותי. כיצד קרה שהתרבות שלנו נעשתה כל כך ויזואלית? על מנת לענות על השאלה הזאת עלינו לברר מיהם כל אותם צלמים אלמונים, מה גילם, היכן הם חיים ומה הם מצלמים. אפשר לעשות זאת בכמה דרכים, אבל אני חושב שהדרך היעילה ביותר לתהות על קנקנה של אוכלוסיית הצלמים הדיגיטליים העולמית היא להציץ בנתונים סטטיסטיים הנוגעים לרשת Facebook. מבלי שבדקתי זאת, תחושתי היא שהפרופיל של הצלם החציוני דומה למדי לזה של המשתמש החציוני ברשת החברתית (כ-13% מאוכלוסיית העולם משתמשת ברשת הזאת, מעל 70% מ"יחידות התוכן" המועלות לרשת הן תצלומים ועל פי Jonathan Good לא פחות מ-20% מן התצלומים הנוצרים כיום מוצאים את דרכם אל Facebook, כך שההנחה שלי איננה מצוצה מן האצבע). ובכן, מסתבר שכ-56% ממשתמשי Facebook הם בני טווח הגילאים 18-34, כלומר צעירים באופן משמעותי מן הגיל החציוני של האוכלוסיה האנושית. החלוקה הגיאוגרפית של משתמשי Facebook מעידה על שיעור שימוש של כ-50% מהאוכלוסיה במרבית העולם המערבי (כולל ישראל) לעומת שיעורי שימוש נמוכים בהרבה - פחות מ-10% - ביתר חלקי העולם (בהודו ובסין, שתי מדינות שאוכלוסייתן המשותפת היא שליש מאוכלוסיית כדור הארץ, השיעורים עומדים על 4% ועל 0.5%, בהתאמה). יש לזכור שכ-26% מאוכלוסי העולם הם ילדים מתחת לגיל 14, כך ששיעור המשתמשים הרלוונטי ב-Facebook גבוה יותר, במיוחד במדינות מתפתחות.
מה האנשים האלה מצלמים? ובכן, כבר מזמן עברתי את הגיל, אבל אני מניח שלפחות מחצית מן התצלומים הנוצרים כיום שייכים לז'אנר הפורטרט (ראש וכתפיים, פלג גוף עליון, סביבתי או קבוצתי); לפחות 90% מן הפורטרטים מבויימים ולפחות 90% מאלה מציגים את הנושא כשהוא מחייך חיוך גדול ומזויף. בהתחשב בשעות הפעילות של בני העשרים-ומשהו ובסביבה המועדפת עליהם, אפשר להניח שלפחות 60% מן הפורטרטים מצולמים בעזרת המבזק של המצלמה. והתוצאה הריהי לפניכם:
 |
| ה-zeitgeist של העולם |
האם התצלום הזה מייצג את העולם כפי שהוא היום? אינני בטוח. אין בו זכר למשברים הסביבתיים, הכלכליים והגיאו-פוליטיים שמאיימים עלינו בראשית המאה ה-21. מצד שני, הוא מייצג את האידיאל של מרבית האנושות: להיות צעיר, בריא, חופשי וחסר דאגות. יש כאן אבחנה חשובה: התרבות החומרית שחברה מותירה אחריה איננה מייצגת את מצבה האמיתי אלא את השאיפות שלה. זה קורה משום שהתרבות המשמעותית בכמות ובתוכן נוצרת תמיד בידי אליטות. לכן היא מקדשת את היופי, את העושר החומרי ואת האופטימיות. האימרה הידועה "לראות פירושו להאמין" מקבלת משמעות חדשה.
 |
| מצב העולם |
הזכרתי למעלה עובדה מדהימה: למעלה מ-70% מ"יחידות התוכן" המועלות ל-Facebook הן תצלומים. כלומר, הודעות כתובות מהוות לכל היותר 30% מהתקשורת הפומבית בין משתמשי הרשת הזאת. אין ספק שהכתיבה דורשת כישורים קוגניטיביים גבוהים יותר מאשר הצילום. כשאתה כותב עליך להשתמש באוצר מלים עשיר, בתחביר נכון ובניסוח מושכל שיתן למלים משמעות. כשאתה מצלם עליך ללחוץ על כפתור. לכן השפה הכתובה מצטיינת במשקל סגולי גבוה יותר מזה של התצלום (שבינינו, הוא דרך ביטוי שטחית למדי). היא מאפשרת הבעה קוהרנטית של רעיונות מופשטים ושל רגשות, הישג שנמצא על גבול יכולתו של הצילום. העדפת התצלום על פני המלה הכתובה בתרבות הדיגיטלית שלנו היא ביטוי להידלדלות המשאבים התרבותיים שעומדים לרשות החברה. לא רק שאנחנו כותבים פחות, אנחנו גם קוראים פחות. לכן אנחנו יודעים פחות. ההשכלה הרחבה שבמשך מאות שנים היוותה בסיס לכל חברה חופשית הולכת ומפנה את מקומה להלכי רוח הדוניסטיים, פשטניים וחסרי אחריות ציבורית. מגמה זו קשורה בחלקה לאינדוקטרינציה הקפיטליסטית אליה אנו חשופים מזה שלושה או ארבעה עשורים, ששמה במרכזה את המשוואה: "אושר = צריכה". באקלים כזה כל מה שאיננו מאפשר לנו במישרין לצרוך יותר (כלומר להיות מאושרים יותר) הוא בגדר מותרות. השכלה הומאניסטית רחבת יריעה? מותרות. חשיבה ביקורתית? מותרות. חברה שוויונית וסולידרית? מותרות. אורח חיינו נעשה פרקטי יותר, מכוון למטרה ספציפית, אלא שבדרך אליה אנחנו עלולים להשיל מעלינו את מה שעושה אותנו בני אדם. האמת המרה היא כזאת: ככל שנעבוד קשה יותר, ככל שנשלם פחות מסים (והשירות הציבורי יגווע לאיטו), ככל שנסגור חוגים ומכוני מחקר "בלתי רווחיים" באוניברסיטאות שלנו, ככל שננהג במכוניות מפוארות יותר, ככל שנשתה יין מעודן יותר, ככל שנצלם במצלמות יקרות יותר - כך נהיה מאושרים פחות.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה