רעש

Bruce Davidson, Girl with kitten, London 1960

מהי המחשבה הראשונה שעולה בראשכם לנוכח התצלום שלמעלה?

אני, למשל, נתפסתי למבטה הישיר והחודר של הנערה. על מה היא חושבת? אולי "היכן אשן הלילה"? באותה מידה יכולתי להתמקד במגעם החמים של גור החתולים ושל ידי הנערה אלה באלה - שני יצורים אבודים בעיר גדולה, זרה וקרה.

הרעש? הוא "נסלח". משום שהכותרת מציינת את השנה בה נוצר התצלום הזה ובמו עינינו אנחנו יכולים לראות שהשעה היתה שעת ערב (המכוניות בכביש מטושטשות ופנסיהן דולקים). אבל הרעש בתצלום הזה הוא יותר מאשר תוצר לוואי של סרט מהיר: הוא דבק שמגבש את כל חלקי הסצנה לכדי תמונה, לכדי סיפור. בלעדיו היינו אולי רואים כמה מן הפרטים ביתר בהירות, אבל היינו מרגישים פחות. הגרגרים הקטנים האלה גורמים לתחושה מחוספסת בגרוננו ואולי אפילו לדמעה בזווית העין. עוד נתגעגע אליהם.

.