מדוע אנחנו מצלמים?

האם אתם מצלמים כדי לומר משהו חשוב לאנושות? כדי להתפרנס בכבוד? כדי לנצור זכרונות יקרים? כדי לקבל הכרה וכבוד מאנשים שאינכם מכירים? יכול להיות. כל אלה הן מטרות חשובות בפני עצמן, אבל הן משניות. הן אינן מסבירות את הצורך שלנו להרים את המצלמה אל העין או אל מול פנינו וללחוץ על המחשף. זאת מחווה אוטומטית, כמעט בלתי רצונית. אנחנו יכולים לדמיין אותה בקלות אפילו כשאין בידינו מצלמה כלל.

מדוע ילדים קטנים מציירים כאשר נותנים בידיהם טוש ודף נייר? מדוע אנחנו מוצאים את עצמנו משרבטים בשעת ישיבה או שיעור משעממים? מדוע אנחנו שורקים, מזמזמים או שרים בשעת המקלחת? מדוע אנחנו משחקים בחפצים קטנים שמתגלגלים לידינו? הרי אין להרגלים האלה כל תכלית. לעולם לא נתוגמל עליהם; לא כל מי ששר במקלחת הוא זמר מקצועי שמאמן את גרונו. אני חושב שהצילום, עבור רובנו, דומה לשירה. שניהם ממלאים בנו צורך יסודי: הצורך ליצור.

האדם הוא אורגניזם יצירתי. אנחנו נהנים מיצירה של דברים. היא מעניקה לנו גירוי חושי, אתגר אינטלקטואלי ותחושת סיפוק. העיסוק בפעילות יצירתית, אפילו אם היא אגבית ובלתי מודעת, מפעיל את שתי אונות המוח שלנו בעת ובעונה אחת. יש ביצירה שני צדדים: קוגניטיבי ויצרי. לכן היא משרה בנו תחושה של איזון פנימי ושלמות. הפעולות היצירתיות המוזכרות למעלה (ציור, שרבוט, משחק, שירה, שריקה וכיו"ב) פשוטות ביותר: אינך זקוק לכלים חיצוניים כדי לשיר. אינך צריך להיות זמר או צייר מוכשר במיוחד כדי להנות מן היצירה שלך. מקור ההנאה בפעילות עצמה ולא ב"איכות" התוצאה. מובן מאליו שאינך צריך להרשים איש בזמרתך או בשרבוטים שלך. הם ישכחו במהרה או יושלכו לפח האשפה, תלוי במדיום.

אם כך, מדוע הצילום שונה? מדוע אנחנו חשים שהתצלומים שלנו חייבים לעמוד בסטנדרטים בלתי תלויים? הרי כל שנדרש מאיתנו לעשות הוא לראות וללחוץ על כפתור. תן מצלמה לילד בן ארבע וזה בדיוק מה שהוא יעשה. מדוע אנחנו מסבכים את עצמנו? לדעתי יש לכך כמה גורמים:

אופיו הטכנולוגי של המדיום: צלמים רבים, בעיקר כאלה שמגיעים אל הצילום מכיוונים טכנולוגיים, סבורים שאם אפשר ללמוד כיצד המצלמה עובדת אזי באותה מידה אפשר גם "ללמוד לצלם". זה מוביל אותם לחיפוש בלתי נלאה אחר "חוקי הפיזיקה" של הקומפוזיציה, התאורה ו"איכות התמונה". כמובן, מי שמחפש מוצא לבסוף את מבוקשו. מצד שני, אינני בטוח בערכם של הדברים האלה.

השקעת המשאבים: ציוד צילום הוא עניין יקר ואנחנו חשים שעלינו "להצדיק" את המשאבים שהשקענו בו. לכן, ככל שיש בידינו ציוד יקר ומשוכלל יותר כך אנחנו הופכים את מלאכת הצילום לעניין מסובך יותר. רוב צלמי המכשירים הסלולריים אינם משקיעים מחשבה רבה בתצלומים שלהם; רוב הצלמים שמשתמשים בציוד מן הרמה ה"מקצועית" מתייחסים לצילום שלהם ברצינות רבה ונוטים לבחון את יצירתם על בסיס "סטנדרטים", מסחריים ואמנותיים כאחד.

אורך החיים של התצלום: בניגוד לדרכי יצירה פשוטות אחרות התוצר המוגמר של הצילום - התצלום - הוא נצחי, או כך לפחות הוא נתפס בעינינו. לכן אנחנו חשים שהוא מייצג אותנו כבני אדם, כיוצרים, כאמנים. אנחנו חשים מחוייבים לתצלומים שלנו. אנחנו אוגרים אותם, יוצרים מהם עותקים ונעלבים כאשר הם זוכים לביקורת.

הסיכוי (הקלוש) להתפרנס מזה: התרבות שלנו נעשית יותר ויותר ויזואלית והחברה זקוקה לצלמים. צלמים צעירים רבים מוקסמים מן הרעיון שיוכלו להתפרנס מן היצירה שלהם - מן התחביב שלהם - ולכן האבולוציה שלהם מקבלת כיוון מסחרי. בשנים האחרונות המגמה הזאת מקבלת מימדים של מגפה: רובם הגדול של התצלומים שאני נתקל בהם ברשת נעתר לאסתטיקה מסויימת מאד בעוד הביטוי היצירתי של הצלם הולך לאיבוד.

אני מייחל ליום שבו הצילום יהיה פשוט כמו פיזום של שיר, כמו קשקוש של עולל בעפרונות צבעוניים על דף נייר. יש בזה יצירתיות צנועה, אורגנית ובעיקר אמיתית. יצירתיות שמבטאת בפשטות את היותנו בני אדם ולא את השאיפות הפומפוזיות שלנו לקבל הכרה מצד הממסד ולהתעשר.

.