על התרבות הדיגיטלית וסוף עידן ההירואיות

אפשר לתמצת את הפילוסופיה המודרניסטית במשפט אחד קצר: "אנחנו יכולים לחולל שינוי!". זוהי השקפה מרקסיסטית בעיקרה ששמה דגש על כוחו של הקולקטיב לכופף את חוקי הטבע (או לכל הפחות את הסדר החברתי ה"טבעי") על מנת להביא את החברה האנושית למצב אוטופי. ההיסטוריה מלמדת שהאידאולוגיה הזאת חסרת סיכוי. היא פרחה במשך כמה עשורים קצרים בראשית המאה העשרים במהלכן התחוללו שתי מלחמות עולם ונחנך הניסוי החברתי הגדול בהיסטוריה (הקמתה של רפובליקה סוציאליסטית), שנכשל כבר בעשור השני שלו. למרות זאת, העידן המודרניסטי הביא עימו לפריחה אמנותית חסרת תקדים. זה היה פועל יוצא של ההירואיות העומדת בבסיס האוטופיה: על מנת לחולל שינוי רב השפעה נדרשים אומץ לב, מנהיגות ונכונות לוותר על האגואיזם. יש לומר בכנות שמרבית היצירה האמנותית של ראשית המאה העשרים היתה מגוייסת. אבל היא היתה מגוייסת מרצון; היא היתה מונעת בכוח הרעיונות האוטופיים ולא מוכתבת מלמעלה. בבסיסה עמדה מחשבה חופשית. אפילו אמני הקונסטרוקטיביזם הסובייטי זכו ליד חופשית בעשור הראשון של המהפכה.

El Lissitzky, Kurt Schwitters, 1924

הסיבה המרכזית לתוצאות הרות האסון של הניסיונות להחיל השקפת עולם אוטופית על חברות שלמות היא חוסר ההבנה שהאינדיווידואל תמיד גובר על הקולקטיב. הפילוסופים החברתיים של המאות ה-18 וה-19 דיברו על "ההמון" או על "הפרולטריון". הם ראו לנגד עיניהם מסה אנושית אחידה שנעה כגוף אחד עם כיוון הרוח, חסרת פנים ונקיה מיחסי גומלין פנימיים. המודרניזם נרמס בידי החוק הבסיסי ביותר של התרמודינאמיקה: האנטרופיה. זוהי תכונה של הטבע שנובעת מהתרחבותו של היקום: המצב היציב ביותר של מערכת סגורה הוא אי סדר מוחלט, לאו דווקא סדר. הדבר נכון לחברה האנושית כפי שהוא נכון למולקולות של גז הכלואות בכלי סגור. זו הסיבה שבגללה כל אוטופיה המבוססת על סדר בכוונת תחילה - נדונה לכישלון. אם כך, מדוע בכל זאת קיימות חברות אנושיות? ובכן, קיימים גם כוחות מלכדים. קירבה גנטית היא הראשון במעלה שבהם: היא יכולה להסביר ארגונים בסדר גודל של עשרות עד מאות בני אדם, כדוגמת השבט. אחר כך באים - לפי הסדר - הגיאוגרפיה, הדת והפילוסופיה המוסרית. בארגונים אנושיים גדולים קיים שיווי משקל דינאמי בין הכוחות המלכדים לבין הכוח המפריד: האנטרופיה. שיטות מדיניות יציבות, כמו הדמוקרטיה, נותנות לנתינים זכות והזדמנות לבטא את דעתם ולהשפיע על אורח חייהם (לפחות למראית עין) ובכך מכילות את שיווי המשקל הדינאמי הזה ומפחיתות מאד את ה"סכנה" של הופעת זרמים אידיאולוגיים שיסחפו את החברה לכיוונים אוטופיים. למשל, אם נבחן את גורל המרי האזרחי שנפוץ בשנה שעברה במזרח התיכון ניווכח שהוא חולל שינויים דווקא במדינות רודניות, ולא במדינות דמוקרטיות. האמנות המאפיינת חברות מסוג זה היא פוסט-מודרניסטית. זוהי אמנות שאינה כרוכה באידאולוגיה ושעניינה אגואיסטי בעיקרו, ולא חברתי. אין עוד צורך בחשיבה פורצת גבולות וחדשנית ומה שנותר לאמן לעשות הוא להשתמש באבני הבניין של האמנות המודרנית ולסדר אותן מחדש.

Sherrie Levine, after Walker Evans, 1979

התרבות הדיגיטלית מציינת את סוף עידן האידאולוגיות. ההזדמנות הניתנת לכל אדם לינוק באופן מתמיד מן הרשת הכלל-אנושית ולתרום לה את חלקו הזעיר מוציאה את העוקץ משאיפתו לחולל שינוי. אין עוד קולקטיב, רק קהל עצום של אידיווידואלים שסכום הווקטורים של רצונותיהם הוא אפס. הרשת מהווה עבורנו אלטרנטיבה וירטואלית לחברה בה אנו חיים, מין בופר עצום שמגן על הארגון (כלומר על בעלי ההון ועושי דברם הפוליטיקאים) מפני שינויים "מסוכנים". בהיעדר עניין אזרחי מובהק הדמוקרטיה הדיגיטלית נעה בכוחם של אינטרסים כלכליים בלבד. הבו לנו לחם ושעשועים ולא נפריע לכם לעשות בנו ככל העולה על רוחכם. אינני חושב שזה נעשה במכוון, אבל תוצאת הדיגיטציה של החברה היא רדידות מחשבתית. מוחנו מתאבן מרוב וירטואליות: ככל שאתה צעיר יותר כך אתה נחשף לפחות ספרות, לפחות אמנות, לפחות פילוסופיה, לפחות חשיבה ביקורתית ולפחות אידיאולוגיה מאשר הוריך נחשפו אליהן כשהיו בגילך. בינואר 2011, כשמאות אלפי צעירים שטפו את כיכרות קהיר, תגובתו הראשונה של הממשל במצרים היתה שיבוש הגישה לרשת. זאת היתה שגיאה גורלית שהביאה עד מהרה לקריסת השלטון. לו הייתי נשיא מצרים באותם ימים סוערים הייתי מגדיל מיד את מהירות הגלישה ומחלק מחשבים לכל המעוניין.

כיצד תיראה האמנות בעידן הדיגיטלי? אני חושש שחשיבותה תפחת עוד יותר. באקלים תרבותי כזה האמנות המשמעותית תטבע בתוך ים של רפש דקורטיבי. גם אם יקומו אמנים בעלי מחשבה יצירתית, צלולה וביקורתית, רק מעטים יקשיבו להם. כבר כיום אמנות נבחנת רק על פי ערך השוק שלה, האסתטיקה שבה ועמידתה בסטנדרטים טכניים. Edvard Munch, שאחד מציוריו נמכר שלשום ב-120 מיליון דולר, ודאי מתהפך בקברו.

Edvard Munch, The Scream, 1893

.