זומים ופריימים, הרחבה וצמצום

בחברת השפע שלנו אנחנו נהנים מכל טוב. הכל מצוי, בכמויות גדולות ובמגוון עצום. השפע הזה מבלבל אותנו: כיצד לבחור? איך נדע מה ״טוב יותר״? מה טומן בחובו ״תמורה טובה יותר״? דומה שלאיש אין תשובה.

כשזה מגיע לצילום, אחד הפתרונות הוא האספנות. היא אופיינית בעיקר לצלמים התקועים בשלבים מוקדמים של האבולוציה שלהם לאורך כמה וכמה שנים ומתבטאת בצורך האובססיבי להשלים סדרות. תיק הצילום שלהם חייב לכסות את כל האפשרויות העולות בדמיון, מצילום נופים אפריקניים אדירי מימדים ועד תיאור מפורט של השערות על רגלי הדבורה; מפורטרטים בסטודיו עתיר תאורה מלאכותית ועד צילום רחוב באישון לילה. לא תתפסו אותם בלתי מוכנים. העדשה הרלוונטית לכל סיטואציה תימצא בהישג ידם תמיד. העובדה שהם מרבים בהתחבטות איזו עדשה להרכיב על המצלמה שלהם (בדרך כלל זה יהיה סופר-זום או זום סטנדרטי משמים) אינה מטרידה אותם במיוחד. הם הרי ״מכוסים״. 

אינני מאמין במינימליזם סגפני, אבל אני בהחלט חושב שבנקודה מסויימת החיסרון שבנשיאת ציוד רב ומגוון עולה על היתרונות שבה. קשה להגדיר את אותה נקודת איזון. היא תלויה במידה רבה בנכונותו של הצלם לוותר על הזדמנויות צילום. אתם מבינים, טיול משפחתי בחיק הטבע יזמין סגנון צילומי מסוים (שישתנה כמובן מצלם אחד למשנהו). ל״צילום רחוב״ יש  גשטאלט שונה לגמרי, ממנו מתבקש שימוש בכלים אחרים. כשאתה יוצא לצלם עליך לבחור את מטרתך. זה קשה, נכון, אבל זה הכרחי על מנת שתוכל להתמקד. והמטרה שלך היא זו שתכתיב אילו פריטים תיקח אתך בציקלונך. תוכל לשאת על גבך הכל, אבל קח בחשבון שברוב המקרים העדשה המורכבת על המצלמה שלך לא תהיה המתאימה ביותר לצילום הסצנה שתתפוס את עינך. ככל שהציוד שלך יהיה ממוקד יותר כך הצילום שלך יהיה ממוקד יותר ולכן ״טוב״ יותר. הדוגמה הקיצונית לכך היא שימוש בעדשת פריים: היא תאלץ את הראיה שלך לעבוד בזווית מסוימת ולכן תיטיב להבחין ב״תמונות״, גם אם הן מזדמנות. שימוש באורך מוקד קבוע יקל עליך לאמוד את הפרספקטיבה הליניארית ואת עומק השדה בתצלומים שיתקבלו ולכן הצילום שלך יהיה אוטומטי יותר ומתוכנן פחות. מן הסתם גם ה-tunnel vision יעיב פחות על שביעות רצונך מן התוצאות. 

תורת הזן היפנית גורסת כי השלמות אין משמעותה שאין עוד דבר להוסיף אלא שאין עוד דבר לגרוע. יש בכלל הזה הרבה חוכמה, אבל הוא מסובך יותר מכפי שהוא נראה בתחילה. כיצד תדע שאינך זקוק לדבר מה בטרם ניסית אותו? הרי זה דומה להעמדת פירמידה על ראשה. התרבות שבה גדלנו שמה במרכזה את ההיפך הגמור. More is better. אבל השפע יכול להיות מקולל כאשר הוא אינו מאוזן במידה הגונה של ריסון עצמי, כאשר איננו יודעים מה לעשות בו. כשהתחלתי לצלם היתה ברשותי רק עדשה אחת, עצמית זולה של 50 מ"מ. במשך שנתיים צילמתי בה הכל (לא, לא כל מה שרציתי, רק כל מה שצילמתי). העדשה הצנועה הזאת לימדה אותי את מה שאני יודע על השפעתם של המרחק ושל מפתח הצמצם על עומק השדה, על השפעתה של מהירות התריס על ביטוי של תנועה ועוד עניינים טכניים. אבל עוד יותר מזה היא לימדה אותי לראות: להתייחס אל הרקע, להמתין לרגע הנכון. והיא לימדה אותי לוותר על מה שאינני יכול להכיל בעינית כמו גם על מה שרחוק מדי. התמזל מזלי שעדשות הזום היו אז יקרות וגרועות. כיום הרבה יותר קשה ללמוד לראות; עדשות הזום נכנעות לרצונו של הצלם ללא כל התנגדות, אבל זו בדיוק הצרה איתן. הן לא "מחנכות" לריסון עצמי ולהסתפקות במועט אלא להדוניזם צילומי. הן מנציחות את ה-tunnel vision ומעסיקות את הצלם במיסגור במקום בהתבוננות. אז מה עושים? קנו לכם פריים נורמלי זול (לאו דווקא 50 מ"מ) ולפעמים, כשתנוח עליכם הרוח, חברו אותו למצלמה וצאו לצלם בלי אף עדשה נוספת. בהתחלה תחושו כבולים למגבלות שלו, אבל לאט לאט תתרגלו אליו (והוא אליכם) ותלמדו לראות כפי שמעולם לא ראיתם. עד מהרה הזום הסטנדרטי שלכם ישכב במגרה ללא שימוש. כך יקרה לרוב הזומים שלכם משעה שתחליפו אותם בעדשות פריים. זה תהליך שאורך שנים, אבל אם אתם נחושים להיות צלמים יצירתיים ומקוריים חוששני שהוא בלתי נמנע.

 .