מישהו סיפר לי פעם שבכל פעם שהוא לוחץ על המחשף הוא מצלם רצף קצר של שלוש או ארבע תמונות. תמונה אחת תמיד תהיה חדה יותר מהאחרות או מוצלחת יותר מבחינה זו או אחרת. זה נכון בעיקר בצילום פורטרטים, בו הנושא ממצמץ מידי כמה שניות וחוק מרפי מבטיח שהמצמוץ והחשיפה יתרחשו בו-זמנית. נניח שבצילום פורטרט מבוים יש צורך בארבע חשיפות על מנת לקבל תמונה אחת טובה מאד. כעת, בואו נניח שעלינו לצלם פורטרט של שני אנשים. סטטיסטית, המיצמוץ של כל אחד מהם איננו תלוי במיצמוץ של חברו. גם הסיכוי שלפחות אחד מהם יעלה על פניו הבעה לא מחמיאה די גדול. על מנת להיות בטוח שלפחות תמונה אחת תעמוד בדרישות, על הצלם לחשוף 16 פעמים (ארבע בריבוע). אם נשכרתם לצלם פורטרט קבוצתי של חמישה אנשים, נניח שהם עובדים באותו משרד עורכי דין, תזדקקו לפי אותה נוסחה לחשוף 1024 פעמים על מנת לקבל לפחות תמונה אחת טובה. מצד שני הם עורכי דין. מדוע להסתבך? בואו נצלם 1500 על מנת להגדיל את ההסתברות. אתם מבינים לאן אני חותר.
בימי הפילם כל תמונה היתה חשובה, כי היא עלתה כסף. דומה שבצילום דיגיטלי אין מגבלות: האיחסון נעשה זול יותר משנה לשנה כמו גם כרטיסי הזיכרון. תמונות לא מוצלחות אפשר למחוק במהירות מבלי שישאר מהן זכר. אבל האם הכמות מבטיחה איכות? אני סבור שלא. תמונה מוצלחת איננה עניין סטטיסטי (מובן שבסצנות המאופיינות בהתרחשות מהירה המזל משחק תפקיד מכריע יותר). על מנת להפיק תמונה בעלת משמעות על הצלם לעבור שלושה תהליכים שאי אפשר בלעדיהם:
- לראות בעיני רוחו כיצד התמונה תיראה
- לתכנן את הפריים (אורך מוקד, קומפוזיציה)
- להתאים את הגדרות החשיפה (עומק שדה, מהירות תריס)
מתוך אלה השלב הראשון, בו מגדיר הצלם מה הוא רוצה, הוא החשוב ביותר. כשהתכנון נעשה היטב אין צורך ביותר מחשיפה אחת. במקרים מעטים - שתיים, ואז שתי התמונות יהיו שונות זו מזו במעט, בקומפוזיציה או בחשיפה. אין תחליף לראיה טובה.
כיצד אפשר לשפר את הראיה הצילומית? במידה רבה זאת תכונה מולדת, אבל אפשר לשכלל אותה באמצעות שינוי כמה הרגלים:
- קומפוזיציות "ניסיוניות": כיפוף ה"כללים" באופן מכוון. לעתים הדבר כרוך בתהליך של un-learning, שהוא קשה לרוב האנשים.
- שימוש בעדשות רחבות, שמחייבות התייחסות לרקע ואיזון בין אלמנטים שונים בפריים.
- שימוש בציוד מוגבל, שמחייב תכנון מצד הצלם: מצלמות פילם, עדשות פריים, טווח דינאמי מוגבל וכו'.
צילום תמונות מרובות של אותו נושא נובע בראש ובראשונה מחוסר ביטחון של הצלם בתוצאה, אבל ברוב רובם של המקרים הפתרון הזה לא מתאים לבעיה: הוא עשוי להגדיל את ההסתברות לקבל תוצאה חדה כאשר עומק השדה רדוד מאד או כאשר תנאי התאורה קשים. הוא עשוי להגדיל את ההסתברות לתפוס "רגע מכריע" בתחרות ספורט מהירה. ונכון, הוא יבטיח שהמצולם לא ימצמץ בדיוק בזמן החשיפה. אבל הוא לא יתקן קומפוזיציה דלה בהשראה.
אם אתה מתפרנס מצילום ועליך לעמוד בסטנדרטים נוקשים שנקבעים בידי הלקוחות שלך, אדרבא - צלם כאוות נפשך על מנת להבטיח את התוצאה. מאידך, אם אתה מצלם למען התחביב חשוב שוב על הערך המוסף של החשיפה השניה (והשלישית וכו'). הצלם החובב הזה נטל את מצלמת הפילם שלו שלא זוכה לשימוש בדרך כלל, טען בה סרט בן 36 פריימים ויצא לאחר צהריים של צילום ברחובות. התוצאות מדגימות היטב את היתרון שבמגבלה, ועדיין לא דיברנו על הזמן שהוא חסך במיון התמונות מול המחשב. נכון, אפשר להשיג תמונות כאלה גם במצלמה דיגיטלית ובעדשת זום, אבל משום מה אנחנו מתקשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה